מאז ימי ילדותה של לאה ייעדו אותה לעשיו. לאה פחדה מנישואין אלו. במשך שנים נשאה תפילה כי יעלה בגורלה להינשא ליעקב הצדיק, והבכי נתן את אותותיו בעיניה עד שנעשו רכות. תפילתה נבעה מעומק הלב. אכן, לאה הוכיחה לכל באי עולם כי תפילה מלב נשבר ונדכה בוקעת רקיעים ואינה שבה ריקם.

כאשר ביקשה רחל מלאה את הדודאים שהביא לה ראובן, ענתה לה לאה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!" (בראשית ל', ט"ו). האמנם היה יעקב בעלה של לאה מלכתחילה? והרי הוא רצה את רחל? מדוע הגיבה לאה בצורה כזו לבקשותיה של אחותה? אלא שהיתה זו שעת מבחן לרחל. רחל הבינה עתה, כי כשם שזכתה לאה ביעקב ובשבטים מכח תפילותיה המרובות, יתכן שגם היא תוכל עתה לפנות אל בוראה מקירות ליבה ולנצל את עלבונה ואת הבלגתה על דברי לאה כמליצי יושר עבורה. המפרשים מבארים שאכן זו היתה כוונתה של לאה בדבריה הנראים כפוגעים, לעורר את ליבה של רחל לזעוק אל ה'.

היתה זאת שעת שברון לב לרחל. נפשה היתה עגומה עליה ורוחה שואפת להתקרבות מחודשת לבורא. לתפילה זו חיכה הקב"ה. ואמנם, בעקבותיה נאמר (בראשית ל', כ"ב): "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים", אלוקים זכר לה את זכות הסימנים שמסרה לאחותה ושמע לתפילותיה.

ויעקב – מדוע הוא לא מגיב על עלבונה של רחל?

רחל פונה במר ליבה ליעקב: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל', א'). היא באה בטענה ליעקב: יצחק אביך התפלל והעתיר לאלוקים כדי שרבקה אמך תזכה ללדת: "ויעתר יצחק לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כ"ה, כ"א). עשה גם אתה כמו שעשה אביך והעתר עלי בתפילה... יעקב שומע את הבקשה ועונה לה: לאבא לא היו ילדים ולכן הוא התפלל, אבל אני, לי יש ילדים מאחותך לאה. ממך מנע אלוקים פרי בטן, ולא ממני...

מדוע התייחס יעקב לרחל הנתונה בצרה באופן כה בוטה?

יעקב ידע שעל פי דרך הטבע רחל אינה יכולה לזכות לילדים. כדי שיתרחש נס היא צריכה להתפלל תפילה אמיתית מעומק הלב. כל עוד רחל סומכת עליו ועל תפילתו, אין תפילותיה נאמרות במלוא העצמה. באיזושהי פינה בלב סומכת רחל עליו. לכן עם כל הצער, הוא מחליט לתת לרחל תחושה שהוא, כביכול, "מנתק" את עצמו מהרגשותיה, התפילה צריכה להיות שלך...

רחל אומרת לעצמה: עכשיו אני לבד במערכה, אין לי יותר על מי לסמוך. באותה שעה היא מתחילה לבכות ולהתפלל מתוך תחושה שאין לה על מי להישען, אלא רק על הקדוש ברוך הוא. תפילה מתוך תחושה כה קשה מביאה ישועה. ואכן, כותבת התורה: "וישמע אליה אלוקים" (בראשית ל', כ"ב). כשאדם יודע שאין לו על מי להישען, אלא רק על אלוקים, תפילתו מתקבלת.

רעיון זה נלמד מהפסוק: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב, כ"א-כ"ב). ילד שמציקים לו, פונה לאביו, אישה פונה לבעלה. יתום ואלמנה שאין להם מושיע, פונים אל ה' ביודעם שהוא היחיד שיכול להושיע. במצב כזה מבטיח אלוקים : "שמוע אשמע צעקתו".

נהוג לחשוב שהתפילה נועדה להוות אמצעי לאדם לבקש על עצמו, להסיר צרה מעליו או לבקש מאת ה' שימלא את מאוויו. ואמנם, חלק גדול מהתפילה מורכב מבקשות בכל תחומי החיים ומדברי תודה על בקשות שהתמלאו. לפי מבט זה מהווה התפילה אמצעי להשגת צרכים אלה.

אף שיש מן האמת במבט זה, אין זו כל האמת. מבט זה אינו מסביר את המקום המרכזי שתופסת התפילה במחשבת היהדות. תמצית עבודת ה' גנוזה בתפילה.

האם יתכן שבקשותינו על חיינו ועל רווחתם, הן הדבר העיקרי בעבודת ה'? די להתבונן בתפילותיהם הנפלאות של הצדיקים שבישראל, אך גם של יהודים פשוטים ותמימים – כדי להיווכח שגם אם תוכן התפילות מקיף את מכלול דאגותיו הארציות של האדם, מונח ביסודה של התפילה ענין עמוק ויסודי הרבה יותר.

כל אדם נוכח לדעת במוקדם או במאוחר שלמעשה אין לו בחייו יום אחד של שקט ומנוחה. תמיד הוא חותר לקראת משהו, תמיד עליו להתאמץ, להתגבר על קשיים. חייו רצופים מאבקים, ציפיות ואכזבות. בשעה של חשבון נפש תמה בודאי כל אדם, לשם מה מביא הקב"ה על האדם את הצרות האלו?

למעשה, הצרה היא מניע להתפלל תפילה של עת צרה. האדם נברא בכוונה תחילה במצב של חסר, ובתחושה מתמדת של מחסור. הוא אמנם מנסה תדיר לפתור את בעיותיו בעצמו, אולם פעמים רבות דוחפת אותו מציאות חייו לפנות אל ה'. שאיפתו התמידית של האדם לשפר את תנאי חייו יוצרת את הדחף לפנות בתפילה אל ה' – וזוהי המטרה.

חתירתו הבלתי פוסקת של האדם לרווחה רוחנית וגשמית, היא אחת מדרכיו הנפלאות של הבורא לקרב אליו את בריותיו. המחסור מביא את האדם להתפלל תפילה כנה מעומק לב. כאשר האדם מכיר ש"אין עוד מלבדו", שהכל ממנו יתברך, מביאה אותו הכרה זו להתקרב אל ה'. קרבתו לה' מרוממת אותו, מזככת אותו "וכשתשתנה המדרגה, תשתנה הגזירה".

מהות התפילה היא קרבה אל ה'. אין אפוא כל סתירה בין ריבוי הבקשות על מחסורינו לבין מעלתה המרוממת של התפילה לאלקים: צרכי הגוף והנפש שלנו והתפילות עליהם הינם הסולם לשער השמים.

התרוממות הרוח וחוויית הקשר בין האדם לבוראו הן הפסגה שנשמת כל אדם עורגת אליה. זהו השיא שיכולים אנו לחתור אליו. כל אחד ואחד יכול לפנות אל ה' באופן ישיר, בכל לשון ושיח, בלי שליח ומתווך.

אמנם לא כל אדם זוכה לדרגות שיא של דבקות בה' בעת תפילתו. אולם כל איש ואשה מכל באי עולם מסוגלים לטעום את התרוממות הנפש ולחוש שתפילה הנובעת מן הלב נשמעת במרום.