|
מסירת הסימנים
מסירת הסימנים
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כדי להבטיח שאמנם רחל היא זו שתינשא לו, נתן לה יעקב סימנים שהיו הלכות חלה, נידה והדלקת הנר, יסודות הבית היהודי.
|
רחל לא זכתה לילדים משלה, והיא מבחינה שראובן, בנה הבכור של לאה אחותה, הביא לאמו דודאים מהשדה. ביודעה שהדודאים מהווים סגולה לחשוכי בנים, מבקשת היא לקבל חלק מהם. בתגובה לכך מתריסה לאה כלפיה (בראשית ל', ט"ו): "המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני?", כלומר, וכי לא די שלקחת בזמנו את בעלי ממני, ועתה רצונך לקחת גם את דודאי בני?
דבריה של לאה מעוררים תמיהה: האם רחל היא זו שלקחה את בעלה של לאה? והרי ללא הסימנים שמסרה לה רחל לפני נישואיה, לא היתה לאה נישאת ליעקב? ואם כן, כיצד טוענת עתה לאה שרחל היא זו שלקחה ממנה את בעלה? והרי כולם ידעו כי "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", כלומר, לאה האחות הגדולה תינשא לעשיו ורחל היא העתידה להינשא ליעקב.
למרבית הפלא מקבלת רחל את הטענה ועונה ללאה: הנך צודקת בטענתך, ולכן בתמורה לדודאים יבוא יעקב לאהלך.
מדוע לא העמידה רחל את אחותה לאה על טעותה? כיצד היא מסכימה לטענה שהיא זו שלקחה את בעלה, בשעה שההיפך הוא הנכון? והרי לאה היא זו שנישאה למי שהיה מיועד לה, לרחל?
כדי להסביר את התמיהות עלינו להתבונן על הענין כולו כיחידה אחת:
מן היום שבו פגשה רחל את יעקב, הבורח מארץ כנען, השתנו חייה. ממד חדש נוסף להם. אהבה קדושה ועמוקה נרקמה בין השניים, והם יעדו את עצמם בנפשם, איש לרעהו. כה גדולה היתה שאיפה זו, עד כי היה יעקב מוכן להקריב רבות, ובלבד שיזכה לשאתה לאשה. ואכן, כשפנה אליו לבן, אבי רחל, ושאלו למשכורתו תמורת העבודה בביתו, השיב יעקב ללא היסוס: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כ"ח, י"ח).
שבע שנים היה זוג זה מוכן להקריב מחייו, כדי שיזכה להקים לבסוף בית משותף. היו אלו שבע שנות ציפיה דרוכה לרחל ושבע שנות עבודה מפרכת ליעקב. אולם, בעוד על יעקב עברו שנים אלו בנקל ובמהירות, כפי שנאמר (בראשית כ"ט, כ'): "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", העיב ענן הדאגה, החרדה ואי הוודאות על רחל.
יעקב - לבו טוב עליו. טרם הכיר את נפתולי לבו של חותנו לעתיד. אך רחל חשה בפועל בתעלולי עורמתו, ולכן, גם הזהירה את יעקב כי אביה הינו רמאי, והוא עלול לרמותו בכל צעד ושעל.
כדי להבטיח שאמנם רחל היא זו שתינשא לו, נתן לה יעקב סימנים. הם היו הלכות חלה, נידה והדלקת הנר, יסודות הבית היהודי. ואם בשעת החופה לא תדע לומר את הסימנים, יבין שאין היא רחל.
כעבור שבע שנים מבינה רחל שאביה מתכונן להכניס את לאה אחותה לחופה במקומה. היא גם חוששת לביזיון הגדול שעומד ליפול בגורלה של לאה, שכן כאשר יבחין יעקב שאין היא מכירה את הסימנים, הוא יבטל את הנישואין.
ברגע הקשה והעצוב בחייה עמדה רחל בניסיון. כשראתה כי אחותה היא זו שעתידה להינשא ליעקב, היא הוכיחה שכבוד הזולת הינו קניין מהותי בנפשה האצילית. היא ויתרה על שאיפתה האישית להנשא ליעקב, ובלבד שלא תיכלם אחותה כשיגלה יעקב את התרמית. היא גייסה את כל כוחות הנפש בקרבה, שתקה ומסרה לה את הסימנים. אמרה לה: "לאה אחותי, הנך עומדת להינשא ליעקב, אני רוצה ללמד אותך הלכות שעלייך לדעת אותן בטרם תקימי בית יהודי! הלכות אלו הן יסודות הבית היהודי". היא גילתה לה את הסימנים באופן שלאה לא חשה כלל שהיא מגלה לה את סודה הגדול.
ואמנם, לאה לא ידעה מעולם, שהיו אלו הסימנים המוסכמים בין יעקב לרחל. היא נישאה ליעקב בתום לב, ולא סברה שהיא "תופסת" את מקום אחותה.
מסיבה זו טוענת עתה לאה לרחל, שהיא זו שלקחה את בעלה, כלומר, שהיא השניה שנישאה לו. בעוד שהאמת היא שהיא עצמה נישאה לו במקומה.
לנוכח טענתה של לאה משיבה רחל : 'הנך צודקת!' בכך היא הגיעה לשיא הויתור! היא כלל אינה חושבת על עצמה, אלא מקדישה את כל מחשבותיה לזולתה!
ואמנם, בזכות מעשה גדול זה זכתה רחל להעביר מידה זו בתורשה לבניה. חכמינו מונים ששה מצאצאיה של רחל שתפסו פלך שתיקה:
הראשון הוא בנימין שלא גילה מאומה על מכירת יוסף, אף שידע מה עלה בגורלו. האבן שהיתה קבועה בחושן ומסמלת את שבט בנימין , היא 'ישפה'. שמה רומז על כך שיש פה, אולם בעליו יודעים לשתוק ולערוך בו שימוש מושכל.
השני הוא שאול, שנכנס לבית הנביא שמואל וזכה להתבשר שהוא נבחר על ידי ה' למלוך על עם ישראל. שמואל גם משח אותו למלך. אך שאול אינו מגלה את דבר המלוכה לבני משפחתו, השואלים אותו אודות האתונות שהלך לחפש...
שנים נוספים שתפשו בפלך השתיקה, הם שני ילדיו של שאול – יהונתן ומיכל. יהונתן סייע לדוד בכל מהלכיו וידע היכן הוא מסתתר, אך נמנע מלספר זאת לאביו. באופן דומה נהגה מיכל בת שאול, אשת דוד, שסייעה לבעלה לברוח והסתירה את הדבר מאביה.
השניים האחרונים מששת צאצאיה השותקים של רחל הם מרדכי ואסתר. על אסתר נאמר (אסתר ב', כ'): "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר ציוה עליה מרדכי". הוראה זו נשמרה בדקדוק רב, כפי שמעיד הכתוב (שם): "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה איתו". מרדכי ואסתר קשרו קשר שתיקה, למרות מאמצי בית המלוכה לגלות את מקור משפחתה של המלכה החדשה.
בזכות שתיקתה זו זכתה רחל לילדים. לאחר שהצדיקה את טענת לאה, נאמר (בראשית ל', כ"ב): "ויזכור אלוקים את רחל... ויפתח את רחמה". רש"י מפרש מה היתה זכירה זו? "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה". והרי את הסימנים מסרה רחל כבר לפני שנים, מדוע רק עתה זכר לה הקב"ה זאת?
אמנם מסירת הסימנים היה מעשה גדול, אולם עתה, כאשר רחל שומעת את המילים הקשות: "המעט קחתך את אישי", מפי אחותה, והיא מצדיקה אותה, הצדקה זו היא מעשה עצום עוד יותר. בזכות שתיקתה וצניעותה היא זכתה לילדים.
זכות נוספת שזכתה בה רחל אמנו היא הצלת ילדיה מן הגלות המרה. כאשר ראו האבות הקדושים את החורבן הגדול שהגיע לבניהם, באו כולם לפני הקב"ה והחלו לבכות על גורל בניהם, ולא נענו.
עד שבאה רחל אמנו ואמרה: "רבונו של עולם, אני רק בשר ודם ומלאה קנאה ולמרות כל זאת הכנסתי את צרתי לביתי, ואתה מעניש את עם ישראל על כך שהם הכניסו לתוך בית המקדש עבודה זרה העשויה גוש מתכת?"
אמר הקב"ה: "לך אני שומע, וכפי שנאמר (ירמיהו ל"א, י"ד-ט"ו): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". הקב"ה אומר לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב".
בזכות שתיקתה וצניעותה של רחל, היא זכתה להבטחת ה' כי ישובו בניה מהגלות, וכן נאמר: "יש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם" (שם ט"ז).
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|