התורה מתארת בהרחבה את מעמד הר סיני, המעמד ההיסטורי שבו ניתנו לעם ישראל עשרת הדברות (שמות י"ט, ב'-ו'): "ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

במעמד זה הוריד משה מן השמים את לוחות הברית שעליהן חרותות עשרת הדברות – עשרת הציוויים שהושמעו באזני העם במעמד מתן תורה.

מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים לארץ ועם שלם חווה חוויה נבואית שלא היתה כמוה ושוב לא תהיה - הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה היא, כי המעמד הוסיף תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדיברות, שונה הוא העולם, אם כי טרם הגיע לתיקונו השלם.

עשרת הדברות נחקקו על שני לוחות הברית והן מהוות מעין תמצית של כל מצוות התורה. ציוויים אלו מהווים בניין-אב לשש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה.

התורה אינה מייחסת חשיבות או חומרה לעשר מצוות אלו יותר מאשר למצוות אחרות. כל מצוות התורה מחייבות את היהודי במידה שווה, ואין להעדיף אחת על פני רעותה.

הלוח הראשון כולל את המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני נרשמו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, הועמדו כאן אלו בצד אלו מצוות "דתיות" ומצוות "אזרחיות".

הלוח הראשון פותח במצווה רעיונית הפונה אל הלב ואל הרגש: "אנוכי" - אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".

לעומתם פותח הלוח השני בצו מעשי - "לא תרצח" ומסיים ב"לא תחמוד", שהוא פנייה אל רצונותיו הפנימיים של האדם.

להורות וללמד כי אין להפריד בין חיי המעשה לעולם הרוחני הפנימי של האדם. כל חיי האדם חייבים לעמוד בביקורת הלוחות וצוויי המוסר החרותים עליהם.

נקדיש שורות מספר לכל אחת מהדברות ולאחדות הרעיונית ההופכת את כולם למקשה אחת.

אנכי ה' אלוקיך

מצווה זו מטילה אלומת אור אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. היא מודיעה לשומעיה, במלוא הבהירות, כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות, אלא יש בורא לעולם, מנהיג ומכוון מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה.

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - זוהי פנייה לאומית המזכירה חווייה קרובה ביותר שבה התנסינו. יציאת מצרים הוכיחה עד כמה מעורב האלוקים בחיינו, ומעידה כי יש לו עניין בעתידם ובאושרם של ברואיו.

לא יהיה לך אלוהים אחרים

אין מקום לשני אלים ביקום. לא תיתכן מציאות של כוח אלוקי נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מהישות העליונה האחת והיחידה. כל אדם המקבל בלבו את עול מלכות האלוקים, וה"אנכי" ממלא את כל ישותו, משוחרר מכפיפות ומשעבוד לשאר הכוחות שבני האדם סבורים שהם מצויים בתבל.

בימי קדם הפכו העצמים לאלוהים, סגדו לעץ ולאבן. בימינו רק השמות התחלפו, אך הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד, כולם הפכו לאלילים מורי דרך. לכן קיימת בלב האדם עד היום המלחמה בין עבודה לא-ל אחד לעבודת אלים רבים.

איסור עשיית פסל ותמונה כולל גם את האיסור "לומר 'אלוהינו' למעשה ידינו", להעניק ערך רוחני מוחלט ליצירה או למחשבה אנושית.

מפליא עד כמה לא השתנה דבר במרוצת השנים. עדיין דורכים אנו באותו המקום. אמנם "התקדמנו" - זנחנו את אלילי הכסף והזהב, אך הפכנו את הכסף ואת הזהב עצמם לאליל!

לא תשא את שם ה' לשווא

בהוראתו היסודית אוסר דיבר זה להישבע לשווא בשם האלוקים. "לשווא" מלשון "חינם". שימוש זה מורה על פגם גדול באמונת האדם. נשיאת שם ה' לשווא, מצביעה על סטייה מן היחס המקודש כלפי האלוקים. ההזדקקות המתמדת והזולה לשמו כדי לחזק דברים של מה בכך מוכיחה על הרצון להתאים את האלוקים לצרכינו, לראותו כנטיית לבנו וכקרוב במעמדו אלינו, ולא כפי שהיינו צריכים לראותו, כאדון הכול שאדנותו מנשאת ומרוממת את השואפים אליו.

זכור את יום השבת

בשבת היהודית המקורית שב האדם אל עצמו. על ידי הימנעות משימוש במכשירים שונים ובכל שאר האמצעים הבנויים ממקורות יצירה חיצוניים, מסוגל האדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם. על כן, לדוגמה, מותר לשיר, אך אסור לנגן בכלי נגינה. מותר לקרוא, אולם אסור לכתוב. הכתיבה אסורה מפאת ההישענות הבסיסית על כח יצירה חיצוני.

במשך השבוע אנו משתעבדים בקצב גובר והולך למקורות יצירה חיצוניים, הדברים אמורים במיוחד בעידן הטכנולוגי שלנו. לעומת זאת, בשבת משתחרר האדם מן השעבוד לטכנולוגיה הסובבת אותו. וכך, בעוד רוב האנשים אינם יכולים לצייר את חייהם ללא המכונית והטלפון למרות תחושת השעבוד שגורמים מכשירים אלו לאדם, מתנתק שומר השבת מכל אלו למשך שביעית מחייו.

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים פותחת בפניו את הפתח לנשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל העולם הטכנולוגי, המסחרי והבידורי שהוא נתון בו בששת ימי המעשה. עצם שבירת המעגל מעניקה לו את הממד הנכון לבחון מחדש את חיי המעשה על מירוצם המטורף אחר ההישגיות.

זו הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם: השבת השלום לנשמתו פנימה. מכאן נפתח הפתח אל השלום עם המשפחה ועם הסביבה הקרובה, שלום עם הטבע ועם האלוקים – שבת שלום ומבורך!

כבד את אביך ואת אמך

זהו צו המטביע את חותם האמת של האלוקים גם על חיי החברה. לא נדרש כאן כבוד כלפי החזק, המלך או השלטון, כי אם כבוד להורים אשר העניקו לאדם את היקר מכול - את עצם חייו. זוהי דרישת יסוד במאבק נגד תחושת "המגיע לי" הטבועה עמוק באישיותנו, והיא אֵם לכל הצרות שמביא האדם על עצמו.

צו זה חותם את הלוח הראשון מלוחות הברית, הוא לוח המצוות שבין אדם למקום. אמנם, אף שכיבוד ההורים הוא צו מוסרי "אזרחי" הרי שעל פי השקפת היהדות הוא חובה כלפי האלוקים, השותף ביצירת העובר והמעניק להורים את התואר 'אב ואם'!

לא תרצח

בדיבר זה עוברים אנו לצווים מעשיים בחיי היום יום, ציוויים שישפיעו על התנהלותנו בין אדם לחברו וילוו אותנו בכל דרכינו.

הצו הראשון הוא "לא תרצח". את עומק משמעותו נבין אם נשים לב למקביל לו בלוח הראשון: "אנכי ה' אלוקיך". האמונה באלוקים מעידה על הניצוץ האלוקי המצוי בנשמת כל אדם. להרוג אדם, לשפוך את דמו, משמעותו למעט מדמות האלוקים. הלא כך אומר הכתוב בפרשת נח: "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". והנימוק: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'). בכל אדם מצוי ניצוץ אלוקי, שאנו מצווים שלא לכבותו, חלילה.

בכלל איסור זה כללו חכמים גם פגיעה עמוקה ברגשות, עד כדי קביעה שהמלבין את פני חברו ברבים, כאילו הוא שופך דמים. הרגשות הם האדם עצמו ופגיעה בהם הינה כפגיעה בנפשו.

לא תנאף

גם כאן קיימת הקבלה בין איסור הניאוף לנאמר בדיבר המקביל ללוח הראשון: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ', ב'), ואמנם, בימי קדם צעדה עבודת האלילים שלובת זרוע עם הפריצות. שתיהן ינקו ממקור אחד, מן הנטייה הלא מבוקרת אחר המוחשי והמיידי, מן ההשתעבדות לכוחות הטבע ולאינסטינקטים שבלב, מן הרדיפה אחר תשוקת הלב ואחר תרבות החיים של "בא לי" - ללא חשבון ראוי ומוסרי. אלו הם אויבי הרוח הגלומים במילות "לא יהיה לך אלהים אחרים!" .

לדעת ההיסטוריונים, התמוטטו התרבויות הגדולות בגלל ריקבון החיים האליליים וההפקרות המוסרית. היחס הסלחני לתשוקה עד להסרת הריסון העצמי לחלוטין היווה סימן ברור לשממה רוחנית אשר סופה חידלון חברתי ולאומי. כך התפתחו הדברים אף ברומא האדירה, ואין כל סיבה להניח שמציאות זו לא תחזור על עצמה אם לא ישמר צו התורה שנאמר כאן.

לא תגנוב

מובנו של הצו: איסור גניבת נפשות כדי למוכרן. כך יתאים צו זה, לאיסור הכתוב לפניו: "לא תרצח".

והיות שעשרת הדיברות כוללים בקרבם את כל מצוות התורה ואיסוריה, ודאי שכלולים כל סוגי הגנבה בשתי מילים אלו.

גם המזייף מידות ומשקלות גנב הוא, ואף השותף לגנבים, גם אם לא השתתף בפעולת הגנבה בעצמו - נכלל אף הוא בקטגוריה זו.

ממונו של הזולת מיועד לזולת. לקיחתו שלא כדין היא פגיעה אנושה במערכת ההשגחה הפרטית מאת הבורא שהעניקה את הרכוש לו ולא לנו.

לא תענה ברעך עד שקר

"לא תענה ברעך עד שקר", כולל את כל סוגי השקר והערמה.

את גבולותיו הרחבים של איסור זה נוכל ללמוד מהדברים הבאים המובאים בתלמוד:

"לא תענה ברעך עד שקר" - אפילו הרב אומר לתלמידו: "הרי אני מוכר לך כאדם ישר ונאמן, שאינו בודה דברים לא נכונים מלבו, והנה, פלוני חייב לי מאה שקל, אולם, לצערי, יש לי רק עד אחד על הלוואה זו. עשה לי טובה, בוא איתי לבית המשפט. אל תדבר, רק עמוד לידי, כך שהלווה יחשוב שיש לי שני עדים ויודה ויחזיר את הכסף" - אסור לתלמיד לבוא עימו. גם על זה נאמר: "מדבר שקר תרחק".

דוגמה זו מורה כמה חשוב להיצמד לאמת ולהתרחק מן השקר, שהוא עיוות של כל מה שהוא נכון, צודק וטוב.

לא תחמוד

דיבר זה מטיל איסור על רגשות אסורים. לכאורה, צומחת החמדה מעצמה למראה דבר יפה, הקורץ לעין וללב, ונראה כי אין לאדם שליטה עליה וגם לא אמצעים להיאבק נגדה.

לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני, המעשי, של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות, כדי למלא את רצון החמדה, היה הצו מובן, ברור ופשוט. אולם הדברים כוללים גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד אפשר לצוות עליו: 'אל תופיע'?!

כאן מתגלה הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות הברית. בין "אנכי" ל"לא תחמוד".

אין האלוקים מטיל ווטו על עצם קיומן של התשוקה לדבר ושל הקנאה. אלו תכונות אנוש טבעיות ולגיטימיות. הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את הלב, לשאוף ולהשתוקק אל נכסי הרוח, אל הרצון להתעלות ולנשום אויר פסגות במקום לנבור בנכסי הזולת.

סיכום

הסדר שבו נכתבו עשרת הדברות מבליט את השילוב בין התחום הפנימי והמחשבתי של האדם לבין התחום המעשי. שתי המצוות, הראשונה והאחרונה בעשרת הדברות, שייכות לתחום הרעיוני, וביניהן נמצא תחום העשייה. המחשבה חייבת לגרום לעשייה, ומאידך, על העשייה לרומם את המחשבה, כך שהמחשבה הרוחנית תחתום כל מעשה. קיים כאן מעגל קבוע: בתווך ניצב האדם שגם הוא אינו דורך לעולם במקום אחד. אם זכה - הוא משתלם והולך, מתעלה ומשתפר, ואם לאו, הרי הוא נמצא בנסיגה מתמדת. עשרת הדברות מסמנות את הדרך העולה לכיוון הפסגה, לכיוון ההתקשרות לבורא, שהוא מקור הטוב והאושר כאחד.