הרב ש. ערך מסיבה משפחתית לרגל השלמת סדרת הספרים במקצועות הש"ס. הוא פתח בדברי הודיה לה' והכרת הטוב למורו ורבו הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל מנהלה הרוחני של ישיבת חברון. בדבריו סיפר שלשיעור קומתו בתורה זכה בזכות שיחה אישית בודדת בין רבי מאיר לבינו: זכיתי ללמוד בישיבת חברון, אך דא עקא לא מצאתי ברכה בלימודי... חברי עלו עלי עשרות מונים בכל התחומים, ואני חשתי עצמי גמד לעומתם , ראיתי עצמי נכשל וחלש, נקודת השבר הייתה שאחי הצעיר שנכנס לישיבה טיפס אל על ופורסם כאחד מטובי הישיבה, ואלו אני נחשבתי ס"ה כאח של... שקעתי בדיכאון עמוק וכתוצאה מכך זנחתי לחלוטין את לימודי והסתובבתי בחוסר מעש ברחובות גאולה... והנה פתאום נפגשתי ברחוב במשגיח רבי מאיר, הוא קרא לי בחביבות וביקש 'להיוועץ' עמי בנקודה מסוימת שהוא מתכונן לדבר בשיחתו הקבועה בישיבה, תוך כדי טיול משותף ברחובותיה של ירושלים.
ואלו היו דבריו: השבת קראנו בעשרת הדברות את הדיבר: "לא תחמוד" , כיצד ניתן לשלוט על מחשבות טורדניות אלו? "האבן עזרא" מסביר זאת במשלו הנודע: "אין הכפרי חומד את בת המלך!", כל כפרי פשוט מבין שאין לו סיכוי להינשא לבת המלך, ממילא לא שייך אצלו בעניין זה חמדה, כך אדם יראה ביחס למה שיש לזולת כאלו כפרי הוא לעומתו וע"כ אין זה מעניינו מה שיש לזולתו!. אלא שממשל זה נשארת תחושה מעט חמצמצה של שפלות. הן במשל אנו נחשבים כפריים ואילו הזולת נחשב לבת המלך...
אכן, התשובה האמתית כתובה באותה פרשה: " ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו') כלומר שבעצם כל יהודי "בן מלך" הוא! ועומק הפשט במשל הוא: מכיוון שאתה בן מלך אז מה לך ולמחשבות 'כפריות' בהישגיו של זולתך?! הלא נסיך אתה! ויש בך ייחודיות שאין בזולתך, לכל יהודי יש מאפיינים ייחודיים שלא היו מעולם, ולא יהיו . וע"כ אדם החושב שהדשא של השכן ירוק יותר כדאי לו מיד לצבוע את הדשא של עצמו... ככל שהאדם ידע ויוקיר את ערך עצמו, תפקידו, וייעודו, ויפעל להגשמתם, לא יישאר בו מקום למחשבות הרסניות של קנאה וחמדה! המשגיח סיים את דבריו ושאל לדעתי... הנהנתי בראשי להסכמה. הוא נפרד ממני בידידות ואמר: אל תשכח לעד – נסיך אתה!". למשמע הדברים חזרתי לבית המדרש כבן אדם חדש שזה עתה נולד, התמקדתי בעצמי וביכולותיי וב"ה זכיתי להגיע למה שהגעתי. מעשה זה ממחיש את התשובה שענה רבי ישראל מסלנט לשאלת הסבא מסלבודקא : בשביל מה מקימים ישיבות? השיבו הגרי"ס: ״להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״.(ישעיהו נ"ז ט"ו)
בפרשת משפטים נאמר הציווי : "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס" (כ"ג א') התורה מתרה ומזהירה שלא לתת יד וסיוע לעידי שקר לבצע את זממם. במסכת סנהדרין (כ"ט ע"א) מלמדת הגמרא כיצד היו מתרים בעדים הבאים להעיד עדות ממון "כיצד בודקים את העדים? היו מכניסים אותם לחדר ומאיימים עליהם" מבארת הגמרא את תוכן "האיום" שלוש אפשרויות מה יהווה איום לגביהם.
אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: "נשיאים ורוח, וגשם - אין, איש מתהלל במיתת שקר".(משלי כ"ה י"א) ומפרש"י: בשביל מתהלל במיתת שקר, דהיינו מעידי שקר, גשמים נעצרים. ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח.
דוחה זאת רבא: " יכלו למימר שב שני, הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף", מבאר רש"י: "מאי אכפת להו, אם לא ירדו גשמים. אמרו בלבם מַשַל הדיוט: שב שני הווה כפנא, ואבבא אומנא לא חליף. מי שיודע אומנות ובעל מלאכה, לא רַעֶב בשנות הרַעַב." כלומר לרשעים הללו איום הבצורת אינו איום.
אלא אמר רבא: " אמרינן להו: "מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר".(משלי כ"ה י"ח) ומפרש"י: בעוון עדות שקר, דֶבֶר בא, ויתייראו, שלא ימותו. דוחה זאת רב אשי "יכלי למימר: שב שני הוה מותנא, ואיניש בלא שניה - לא שכיב." ביאור: גם איום במכת דבר, אינו גורם מרתיע לגבי אותם עדי שקר. הללו משתעשעים בתקווה ש"לכל כדור יש כתובת" גם כשיש מגפות.
אלא מסקנת הגמרא , אמר רב אשי: אמר לו נתן ב"ר מר זוטרא: "אמרינן להו: סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי. מפרש רש"י: "השוכרים אותם, מבזים אותם וקלים הם בעיניו. " כלומר גורם הרתעה המיוחד לגבי אותם עדים מקופל במשפט: "סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי." כלומר אנשי הרשע השוכרים את אותם עידי שקר יבוזו להם כאשר הם יבצעו את זממם. מניין לנו שכך הוא?
מביאה הגמרא הוכחה. דכתיב: "והושיבו שניים אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר: ברכת אלוקים ומלך!" ומפרש רש"י: גבי נבות היזרעאלי, כשאחאב חמד את כרמו של נבות לשווא. וזה, האחרון, סרב בכל תוקף לוותר על כרמו ועל נחלת אבותיו לטובת אחאב, אזי יועצי המלך, בראשותה של איזבל אשתו, יעצו לו לשכור עדי שקר, שיפלילו את נבות ויעלילו עליו, שכביכול, חרף את המלך. ואותם יועצים מכנים אותם עדי השקר בכינוי גנאי: "בני בליעל!."
פלא פלאים! יהודים המוכנים בשביל בצע כסף לרדת לשאול תחתית ולהעיד עדות שקר על יהודי , ובבית הדין מאיימים עליהם בפסוקים מפורשים על האסונות נוראים העלולים לבוא לעולם אם יבצעו את זממם, אך דבר אינו מרתיעם! מה שכן מפחיד אותם היא תחושת הבוז של אותם שוכרים נוכלים מרושעים! וכי כבוד הם מחפשים? הלא בצע ממון הוא כל מבוקשם?!
וביותר מכך הנה רבי יהונתן מלוניל בביאורו בפשר איום הזלזול: "שבית הדין בדבריהם מתכוונים גם לומר להם, שאם יסרבו להעיד שקר הרי יהיו "חשובים" בעיני שוכריהם, ויוסיפו בליבם אהבה על אהבתם, ועל כן שלא יעידו עדות שקר". כיצד הם יהיו חשובים בעיני שוכריהם כאשר הם יעשו ההיפך ממבוקשם!
אלא , כאן למדונו חז"ל את הטמון בעומק נפש האדם . גם אם עסקינן בנוכל המתעד להעיד עדות שקר וששום איום מוחשי כבר אינו משפיע עליו, עדיין אפשר לדבר אל צלם האלוקים שבו, אל האדם שבו. כל אדם, גם אם בחר בדרך השפלה ביותר, חשובה לו "תדמיתו"- מה האחרים חושבים עליו, לשם התדמית הוא יעשה הכול, כפי שרואים בבתי משפט כאשר מובלים פושעים הם מכסים את פניהם. האדם משתוקק להיות נערץ בפני סביבתו. ולכן כאשר מגלים לו שאם הוא יתפתה וייכנע בפני השוכרים אותו, גם הם יבוזו לו ויראוהו כשקרן וחמדן חסר מעצורים, ומנגד אם יסרב הם יעריכו אותו על כך, הוא ימנע עצמו מן החטא. השאיפה לתדמית חיובית נעוצה "בגדלות האדם" החבויה בעמקי נפשו של כל אדם ואדם .
רעיון זה מתחדד בסיפור שמלמדת אותנו הגמרא במסכת בבא מציעא (פ"ה.) על רבי יהודה הנשיא שהזדמן למקומו של רבי אלעזר בן רשב"י , ושאל את אנשי המקום האם השאיר רבי אלעזר בן אחריו? ענו לו אנשי העיר אכן יש לו בן, אך הוא אינו הולך בדרך טובה - פרק עול תורה ומצוות, והיה בעל עבירה נורא .
מספרת הגמרא שהביאו בן זה לפני רבי, לקחו רבי והסמיכו, הלבישו בגד רבני העשוי מזהב, קבע שמהיום כולם יקראו לו : "רבי"... ומסרו לדודו -רבי שמעון בן איסי שילמדו תורה, מתוך תקווה שמעמד זה יחייבו לשנות את דרכו. עצה זו הועילה לזמן קצר ביותר, שכן שוב חפץ היה לסור לעירו שבא היה מתהולל!, התפלא עליו רבי שמעון בן איסי ושאלו: עשו אותך כאן לחכם... והנך לובש בגד רבני ... ועתה משתוקק אתה לחזור למצבך הקודם?! למשמע מילים אלה נשבע בנו של רבי אלעזר שלא יחזור שוב על אותה בקשה ויישאר בחיקו של רבו , ויצא ממנו תנא קדוש "רבי יוסי בן רבי אלעזר ברבי שמעון! ". בעל האור זרוע מסיק מגמרא זו הלכה למעשה: "מותר לקרא לעם הארץ בתואר "רבי" אע"פ שאינו ראוי, כדי שיחזור בתשובה ויעסוק בתורה! " (ח"א אלפא ביתא סימן מו)
נמצאנו למדים שהדרך הטובה ביותר להעפיל לפסגות היא, שידע האדם ערך עצמו וגדלותו.