אדם שנקלע לסכנת חיים ונחלץ מאימת מוות שאפפה אותו – חש בשמחה המציפה את כל ישותו. הוא מלא רגש תודה המחפש ביטוי ופורקן. בעולם האמונה היהודי הביטוי הנאות הוא הבעת תודה להשגחה העליונה הגואלת והפודה. הבעת התודה לבורא מוסיפה נופך של שלימות להרגשת הרווחה המקננת בלבו של הניצול.

קרבן ההודאה של מי שניצול מצרה הוא "שלמים". קרבן זה לא בא לשם כפרת עוון. הוא קרבן של אדם המבקש את קירבת ה' מתוך מצב של שלימות נפשית.

"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו..." (ויקרא ז', י"א-י"ב).

בחיי השגרה האפורים מאבד האדם את ההבנה האמיתית של סוד קיומו. הוא לא מעריך את מלוא ערכן של מתנות חייו. רוב ימיו חולפים עליו אגב טרוניות על מה שאין לו. אולם אדם זה אם ניצל ממצולות ים, שוחרר אחרי שנות ישיבה בצינוק, נחלץ מאש תופת בשדה קרב או נרפא ממחלה קשה – או אז זוכה תחושת הקיום שלו לממד חדש. טעם חדש עולה בחיכו, טעם שלא ידעו מעולם. הוא נהנה עתה מן החיים עצמם, ולולא סכנת האבדון שהיה נתון בה, לא היה חש בהם. הסכנה וההצלה הפכו אותו לאדם אחר, לאדם חי יותר, לאדם המפעיל כוחות רבים, הנותרים בדרך כלל רדומים.

אך, יחד עם זאת, כל אלה אינם אלא השיכבה החיצונית של רגשות הלב. אם האדם מסתפק באלו בלבד, הוא מחסיר מעצמו איכות נוספת, הוא מחסיר שלימות מקיפה וגבוהה יותר.

נער המוצא ברחוב מחשב מהודר שחלם עליו רבות, ישמח בוודאי מאד, אולם הנאתו ושמחתו יגברו לאין שיעור, כאשר אביו יעניק לו מחשב כאות הוקרה. זהו אותו מחשב, אולם השמחה בו גדולה יותר. המחשב שקיבל מאביו ניתן במודע, ולא הגיע אליו במקרה. עומדת מאחוריו מחשבה אוהבת של אב מבין. המחשב הפך לאמצעי המבטא רגשות קרבה והוקרה. קרבת האב ממלאת את לבו שמחה, מעבר למתנה עצמה.

רגשות אלו עשויים לגעוש בלבו של כל אדם שנגאל מצרה. שמחתו גדולה מאד. אולם אם הוא גם יודע שזכה ברגע זה למגע ידה המלטף של ההשגחה העליונה – אושרו רב יותר. אם הוא חש שכח עליון חשב עליו וגאל אותו – תגבר שמחתו לאין ערוך. ההצלה תהפוך לתחושת קירבה למקור ההוייה עצמה, לרגש נעלה יותר של שלימות, רגש המניע אותו להביע את תודתו על ידי קרבן תודה, הקרוי "שלמים". בהקרבת הקרבן מוסיף הוא קורטוב של חיים לנשמתו, תוספת של שלימות.

זהו הפן הראשון של קרבן שלמים. בפרשה מובאים שני אופנים נוספים בקרבן זה – נדר ונדבה: "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו'" (שם כ"ו).

שניהם – הנדר והנדבה – נזכרים כאן כניגודים של תודה. תודה היא קרבן שלמים הבא מחמת גורם חיצוני, הצלת אדם מן הסכנה, המחייבת הבאת קרבן כדי להביע תודה, ואילו שלמי נדר או נדבה אינם באים מחמת גורם חיצוני, אין הם מביעים תודה על הצלה, אלא מבטאים את מצב השלום המתקיים כל הזמן ללא הפרעה בלבו של האדם.

"שלם" מתאר מצב שאין בו חסרון... שלום אמיתי אינו רק חוסר הפרעה, הוא מבטא התאמה הרמונית פנימית.

קרבן שלמים נובע מהרגשת שלמות. בקרבן שלמים מתבקשת קרבת ה' – מכח שביעות רצון שאין בה תחושת חסרון. להשלמתה חסרה רק קרבת ה'. "שלמים" הם השיא של השקפת החיים היהודית.

זהו המסר הגדול. זהו דיוקנה של עבודת ה' האמיתית והנכונה.

הביטוי (ויקרא א', ט') "ריח ניחוח לה'" חוזר בתורה בפרשיות הקרבנות. יש בו כדי ללמדנו מה נשגבה היא מעלת הקרבנות. אין עוד מצוה שהקב"ה מעיד עליה בהתבטאות דומה.

למרות זאת מתבטאים הנביאים בחומרה על אלו המביאים את קרבנותיהם, אך ליבם אינו נכנע לה'.

יוצא מן הכלל הוא קרבן תודה. באותו פסוק הקורא לחדול מלזבוח קרבנות אחרים, הוא ממליץ להביא זבחי תודה (תהלים נ', ח'): "לא על זבחיך אוכיחך, ועולותיך לנגדי תמיד". ומיד ממשיך המזמור ואומר: "זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך".

השוני בין קרבן תודה לשאר הקרבנות הוא שקרבן תודה אינו בא על חטא, ועל כן רצוי הוא תמיד. הבאת קרבן ככפרה על חטא מסוים, בעוד האדם לא שב בתשובה, כמוהם כרמיסת חצרות בית ה'. אולם קרבן תודה מתקבל ברצון בכל מקרה, כי הוא אומר "תודה".

על מביא קרבן התודה להביא גם לחמי תודה, שחלקם מצה וחלקם חמץ.

הבאת לחמי חמץ למקדש הינה תופעה יוצאת דופן. שהרי על יתר הקרבנות נאמר: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א).

חכמים הטעימו שהשאור המחמיץ את העיסה רומז ליצר הרע. התפחת הבצק משולה לגאווה המעכבת את האדם מלהתקרב אל הבורא. לכן, מובן היטב, שבקרבנות שמטרתם להשיג את קירבת הבורא, באמצעות כפרה על חטא, אין מקום לכל שמץ של חמץ או שאור, מה שאין כן בשלמים.

נעים זמירות ישראל מסיים את מזמור ק"ו העוסק בארבעה שחייבים להודות לה' על הניסים שנעשו להם, במילים: "מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'". לא רק אותם שחוו את הנס על בשרם, אלא גם מי שמעלה דברים אלו על לבו, עליו לשמר בלבו את הכרת הטוב לבורא ולהתבונן בחסדי ה'.