הוא היה אחד ממלחיניה הבולטים של חסידות מודז'יץ הידועה בלחניה הרבים. הוא התגורר בוורשה. עם חיסול גטו ורשה הובל יחד עם רבבות היהודים אל האומשלאג פלאץ. בכיכר זו נאספו היהודים בדרכם האחרונה והועמסו על קרונות בקר בדרך אל מותם. התחנה היחידה היתה התחנה הסופית... טרבלינקה. שמו היה רבי עזריאל דוד פסטג.

60 ק"מ בלבד הפרידו בין ורשה לטרבלינקה. פסי הרכבת ששרתו את הצבא הגרמני, העדיפו לשאת על גבם את קרונות החיילים, הנשק, המזון וציוד הלחימה. רק לאחר שתרמו את חלקם למאמץ המלחמתי, הואילו בטובם לשאת על גבם את קרונות היהודים אל תחנתם הסופית. משום כך פעמים שנסיעת הבלהות התמשכה על פני... שלושה ימים!

היהודים הדחוסים בקרונות ידעו להיכן "נוסעים". ביומן גטו ורשה מתאר הלל זיידמן שיחה שניהל עם אב לשני ילדים, שעימם צעד לכיוון האומשלאג פלאץ. לשאלתו האם יודע הוא להיכן מובלים היהודים? השיב בחיוב. "מדוע אתה הולך לשם?" שאל זיידמן, והלה השיב: "אם לא נגמור עם זה היום, נגמור מחר! לפחות יאכלו הילדים לפני הסוף".

יחד עם יהודים רבים הועלה הרב עזריאל דוד פסטג אל הקרונות. בתוך הקרונות השתולל הטירוף. אנשים נדחקו זה לזה, חלקם נפחו את נשמתם מחוסר אויר, חלקם לא שלטו עוד על צרכיהם וחלקם איבדו את שפיות דעתם. זעקות השבר התערבו ביבבות שקטות.

בדרך לטרבלינקה נדרשו היהודים לעשות את חשבון נפשם. היו שקיבלו עליהם את הדין בשתיקה, והיו שהתריסו כלפי מעלה מתוך צערם. רבי עזריאל דוד הרגיש צורך עז לעשות מעשה והחל לזמזם לחן חדש למילים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". בתחילה חשבו כי נסתתרה בינתו, אך דבקותו בניגון החדש לימדה כי ממקום טהור הוא עולה. המתריסים ניסו להשתיקו, אך אט אט סחף אחריו רבי עזריאל דוד את יהודי הקרון שהחלו לשיר איתו. היהודים בקרונות הסמוכים ששמעו את השירה הבוקעת מהקרון ה"מוזר", חברו לשיר המחאה היהודי, עד שמכל קרונות הרכבת בקעה שירת "אני מאמין" כרעם מתגלגל.

האוקראינים, שישבו על גגות הקרונות, נבהלו מן השירה האדירה וירו לתוך הקרונות, אך זו כאילו להכעיס התגברה והתעצמה. לצלילי מכונות הירייה נשא רבי עזריאל דוד את ידיו והיסה את הסובבים. השירה פסקה, ורבי עזריאל פתח ואמר: "יהודים יקרים, אנו יודעים היטב להיכן נוסעת הרכבת. עוד מעט נגיע לעולם האמת! ומה יהיה על המנגינה? לכן אני מבטיח – מי שיצליח לקפוץ מן הרכבת, יגיע אל האדמו"ר ממודז'יץ וילמדו את הלחן החדש, אתן לו מחצית מן העולם הבא שלי".

שניים קפצו! האחד נהרג מיד מיריות האוקראינים, השני הגיע עם סיום המלחמה לארצות הברית. "יש לי דרישת שלום מעולם האמת להעביר לרבי", אמר היהודי והתקבל לשיחה אצל האדמו"ר. הרבי ישב והקשיב ללחן, ועיניו זלגו דמעות. לאחר שסיים היהודי לשיר את השיר, אמר האדמו"ר: "עם המנגינה הזאת צעדו יהודים אל מותם, ועם המנגינה הזאת יקבלו היהודים את פניו של משיח צדקנו".

*

חידת נצחיותו של העם היהודי מוכרת לכל היסטוריון, אולם הם אינם יודעים את פתרונה. חידה זו העסיקה את הסופר מרק טווין, והוא אף העלה אותה על הכתב: "אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט לא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים, לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים, בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, במדע, באמנות, במוסיקה, בכלכלה, ברפואה ובמדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט, עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין. בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני הדרדרות, גם לא תופעות של זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא קהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים להתקיים, פרט ליהודי. כל עוצמה כורעת, ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?"

הקב"ה מלמד את משה מהו סדר הקרבנות (ויקרא ו', ב'-ו'): "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

חשכת הגלות נמשלה ללילה. ה' שלח אש בעם ישראל ויש לחוש פן היא תכלה את הכול. ואיה "הבוקר" אשר הבטיח. לכן מובטח לנו שאש של מעלה שורפת ואינה מכלה, כמו האש בסנה, שנאמר: "כי הסנה איננו אוכל". אש ששלח ה' ממרום, לא תכלם. היא דומה לאש המזבח שתוקד עד הבקרם, עד שיעלה בוקרן של ישראל, ותראה גאולתם לעין כול.

גם אם תבער האש כל ה"לילה", מבטיח הקב"ה למשה: יבוא "בוקר", ו"אז ימלא שחוק פינו".