תקופתנו נקראת "עידן התקשורת". לא זו בלבד שניתן כיום להתקשר לכל מקום בעולם בקלות מפליאה, אלא שהתקשורת מטילה את חותמה על הדור כולו. 'הקידמה' של ימינו, המהפכה התעשייתית והאלקטרונית, שהפכה את עולמנו לעולם שונה, באה לעולם בזכות התקשורת. פיתוח הקשרים בין מקום למקום הביא לעולם השגים מרשימים.

דורות העבר נראים לנו פרימיטיביים ביותר. ה"כבישים" של פעם, ה"דואר" של פעם, ה"רכב" של פעם, נראים מגוחכים בעינינו. מביטים אנו במבט רווי רחמים על הקשיים שהיו אבות אבותינו נתונים בהם. הם המסכנים שלא זכו למטוסים ולפלאפונים.

אך למעשה, קיימת "רשת תקשורת" נוספת, שחשיבותה עולה אלפי מונים על הרשת שהומצאה בדורות האחרונים. רשת זו היא יעילה ללא כל השוואה לרשת הארצית, ואין היא נושאת תופעות לוואי שליליות, כפי שנושא עולם התקשורת העכשווי. "רשת" זו היתה מצויה ברשותם של אותם דורות, ולדאבון לב,  לנו  לא נותר ממנה כמעט מאומה.

הכוונה היא לקשר בין שמים לארץ, לחיבור בין האדם לבוראו מחד גיסא, ובין בורא העולם לבריאה, מאידך גיסא. חכמינו אמרו שכנגד בית המקדש של מטה קיים "בית מקדש של מעלה", יחדיו הם מהווים "תחנות שידור" שדרכן אנו מתקשרים עם אבינו שבשמים, ודרכן היה הקב"ה משפיע בהיזון חוזר את השפע שאנו זקוקים לו.

לאבותינו לא היה צורך בכבישים מהירים וגם לא בתקשורת אלקטרונית. כל מה שהאדם זקוק לו היה קיים בהישג יד. בזכות הקשר הישיר, שהיה קיים בין "בית המקדש של מטה" ל"בית המקדש של מעלה", הם קיבלו את הכל באופן ישיר מידיו של הבורא.

"אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" (ויקרא ו', ו'). האש שבערה על המזבח, הביאה שפע רב לעם, ולמעשה לעולם כולו. היא קישרה בין האדם הקרוץ מחומר לבין אביו שבשמים.

בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף - השואפים למילוי הרצונות הגשמיים, לבין כוחות הנפש - המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף. תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו. התגברות כוחות החומר על כוחות הנפש עלולה לגרום להידרדרות נוספת, שהרי אמונים אנו על הכלל: "עבירה גוררת עבירה". מטרת הקרבן היא לעצור את התהליך ולהביא ליצירתו של תהליך הפוך. להוות גורם חיובי, גורם מקרב, בבחינת: "מצוה גוררת מצוה".

הבהמה שהאדם מקריב על גבי המזבח מסמלת את הכח הבהמי שבאדם. כאשר נשחט הקרבן לשם ה',  דמו נזרק ובשרו מוקטר על גבי המזבח, מהווה הדבר ביטוי לרצונו של האדם המקריב "לשחוט" את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל יישותו הגשמית לשירות הבורא. ואמנם, הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי, המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדי התקרבות, צעדים של היטהרות וצעדים של זניחת הרדיפה אחרי הנהנתנות, שהביאה להידרדרות שאנו כה מנסים לעצור.

כל מעשה של בני האדם מכיל: מחשבה, דיבור ומעשה. לכן, ציווה ה' שכאשר יחטא האדם ויביא קרבן, יסמוך עליו תחילה את ידיו - כנגד המעשה, יתוודה עליו בפיו - כנגד הדיבור, ובנוסף עליו לשרוף באש את הקרב והכליות של הקרבן שהם כנגד כלי המחשבה והתאווה. כמו כן, עליו לשרוף את הכרעיים שהם כנגד ידיו ורגליו של האדם, אשר באמצעותם הוא עושה את כל מלאכתו ורץ אל מטרתו. עליו לזרוק את דם הקרבן על המזבח כנגד דם נפשו, כדי שיחשוב בעשותו את כל אלו, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וחסד הבורא הוא שלקח ממנו תמורה את הקרבן במקום את נפשו שלו.

כאמור, בכל קרבן מופיע העיקרון של (ויקרא כ"ד, י"ח): "נפש תחת נפש", נפש הבהמה הקרבה מסמלת את האדם המקריב, ומדגימה כי נפשו שלו היתה צריכה להיות קרבן לה' בעקבות החטא שחטא, אלא שבחמלת ה' עליו, המציא ה' פדיון לנפש האדם על ידי הקרבת הבהמה תמורתה.

לומדים אנו שעיקרו של הקרבן נעוץ בהכנעה של האדם מקריב הקרבן. לא בבקר ובצאן חפץ הקב"ה, אלא בהכנעה וברצונו הכן של האדם החפץ להתכפר ולהתקרב אליו. שחיטת הקרבן וסדר הקרבתו מחדירים לתודעת האדם את התחושה הרצויה שהוא עצמו היה צריך להיות קרב לבוראו, והקרבן מהווה תזכורת והמחשה לחובה זו.

מסיבה זו הוכיחו הנביאים קשות את מביאי הקרבנות שליבם לא היה עמם. מי שסבור שבהקרבת שור או שה הוא יפייס את בוראו,  ובכך יורשה לו להמשיך בחטאיו, שוגה הוא שגיאה חמורה. אם זוהי התפיסה של מביא הקרבן, מוטב לו להימנע מהבאתו. ה' חפץ בהכנעה, בחרטה על העוון, בנכונות למסור את הנפש על מזבח האמונה וברצון ללכת אחר ה' גם בתוככי האש. אם יגיע מקריב הקרבן למסקנות אלו, הרי הושגה המטרה הרוחנית של הקרבת הקרבנות.

שורש המילה "קרבן" הוא "קירוב" או "קירבה". בשפות אחרות משתמשים במקום "קרבן" במילים שמשמעותן היא "תשורה". שינוי זה אינו מקרי, הוא נובע מתפיסה שונה לחלוטין בתפקידו של הקרבן ובמטרתו.

על פי תודעתו של עובד האלילים, הוא מגיש לאלוהיו מתנה, תשורה. הוא מקווה על ידי כך לפייסו, לחיות עמו "ביחסים טובים", ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע ברכה. היהדות דוחה גישה זו בשתי ידים. האלוקים אינו זקוק למתנות, הוא גם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, והן ניתנו לנו כאמצעי לזיכוך נפשי ולעלייה רוחנית.  עבור עובד ה' מטרת הקרבן היא קירבה לבורא עולם, קירבת האדם עצמו לה' אלוקיו.

תכלית הבאת הקרבנות היא שבאמצעותם יתעלה האדם וייזהר מחטאים. המטרה היא שיבוא לבית ה' ויתקיימו בו דברי הפסוק: "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" (דברים י"ד, כ"ג). המטרה היא שהרעיונות הרבים והעמוקים הכלולים בפרשיות הקרבנות, יחדרו ללבו והוא ייטיב את דרכו.

אם לא מגיעים למטרה זו על ידי הקרבת הקרבנות, אומר על כך הנביא: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?" (ישעיה א', י"ב). הקב"ה, כביכול, אומר לישראל: התכלית אינה להסתובב בחצרותי ללא מטרה. המטרה היא להתקדש ולהיטהר. ללא הגשמת מטרה זו לא הושגה מטרת הקרבנות.

תמציתם של הקרבנות טמונה בהשתעבדות של האדם לבוראו,  ואם מעשי האדם אינם מונְחים בהתאם להכרה זו, אין בצע בקרבנותיו.

הנביא לימד כי הציות לדבר ה' עדיף על הקרבנות: "הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים" (שמואל א', ט"ו, כ"ב). בהעדר הכנעה מוחלטת לדבר ה', אין ערך לקרבנות.

בימינו בית המקדש אינו עומד על תלו ואין באפשרותנו להקריב קרבנות, אך קיים "תחליף" והוא הצום. הצום מחליש את כוחות הגוף ומקרב את רוחו של האדם לבורא. האדם שבטח עד כה בחוסנו הגופני, חש באופן ברור את חולשתו בעקבות הצום. הוא מגיע להכרה שטוב יעשה אם ישקיע את כל כוחותיו בטיפוח הצד הרוחני שבו. ואכן, עם סיום הצום אנו מסכמים רעיון זה בתפילה מיוחדת שבה אנו משווים את הצום לקרבן: "יהי רצון מלפניך, שיהיה מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום, כחלב המונח על המזבח לפניך". רעיון זה מבטא את ההתקרבות לה' שנוצרה ביום התענית, את התהליך הרוחני שהתגבר ביום זה והביס את מנעמי העולם החומריים.

כיום, אין ביכולתנו להבחין בבירור בקיומה של תקשורת זו שהיתה כה פעילה בימי קדם. כיום, בהעדר קשר ישיר עם הבורא, על השפע הרוחני השמיימי לעבור דרך צינורות הטבע, ועלינו לטרוח רבות כדי להשיגו.  עם זאת, לא אפסה תקוה גם כיום. אמנם בית המקדש חרב לפני שנים רבות מאד, אך ה' דאג שיהיה לו תחליף, הלא הם בתי הכנסת ובתי המדרש שבהם אנו מתפללים שלוש פעמים ביום. הם מכונים "בתי מקדש מעט", בתי מקדש בזעיר אנפין. אדם המתפלל בהם בקביעות, זוכה להנות מקירבה המיוחדת שרק קשר בלתי אמצעי עם שוכן מרומים מסוגל להעניק לו.

לעתיד לבוא, כשייבנה שוב בית המקדש, ידעו כולם שדוקא ממנו מגיעים לכל העולם שפע כלכלי, בריאות ואושר. את זאת יבינו באותה שעה יבינו זאת גם בני אומות העולם, והם יעלו לרגל אל בית המקדש. הנביא זכריה מתנבא על כך ואומר: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה, להשתחוות למלך ה' צב-אות, ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד, ט"ז).