בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים ביותר שידעו בני ישראל. רישומו של המאורע המזעזע הוטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו. אותו היום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן שהוצב זה עתה על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה.

ביום זה הקריב לראשונה אהרן את קרבנותיו ואת קרבנות העם (ויקרא ט', א'-כ"א). העם צפה במעשי ההקרבה בדומיית קודש. העם קיבל בשמחה את ההשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז הרוחני החדש לחייו הרוחניים.

הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד ואת כניסתם החגיגית של משה ואהרן לאוהל מועד. בהיכנסם התפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ותחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל. כאשר יצאו מהמשכן, נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב, והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז באה השעה הגדולה:

"וירא כבוד ה' אל כל העם" (שם כ"ג).

ממרחקי הזמן והמקום ומפאת דרגתו הרוחנית הגבוהה של המעמד, אין אנו יודעים מהו "כבוד ה'". אולם נאמר במקורות שהיתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות אלוקית, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל שמקורם בקרבת האלוקים.

מטרת הקמת המשכן היתה להכין מקום להשראת השכינה עלי אדמות. בצורה מופלאה בחר ה' לשכון בתוך בנין צנוע של עצי שטים ויריעות. מה יכול להיות נשגב יותר מההוצאה לפועל של משכן זה?! ואמנם, שמחתם של בני אותו דור גאתה בחנוכת המשכן.

שבעה ימים ציינו ישראל את גמר בנין המשכן. השמחה הגיעה לשיאה ביום השמיני. חכמינו השוו את השמחה שהיתה בעת חנוכת המשכן לזו ששרתה בבריאת העולם. הם רמזו בכך שאכן קיימת הקבלה בין מעשי שמים וארץ ליצירת המשכן. הקמת המשכן היה בה יותר ממלאכת בניה שגרתית. חכמינו אמרו (ברכות נ"ה, א') שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כלומר, שסודות עמוקים עד אין חקר, סודות הגלומים באותיות לשון הקודש, שמהן נברא העולם, היו כלולים בבניית המשכן. מלאכת המשכן מקבילה לבריאת שמים וארץ. ולכן האותיות שהשתמש בהן, כביכול, הבורא בששת ימי בראשית, שימשו גם למטרת הקמת המשכן.

כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" (שם כ"ד), ידעו בני ישראל שנרצה עוונם, שיש כפרה על חטא עגל הזהב, נפלו המחיצות בין הבורא לברואיו ושוב נשקו שמים לארץ. אזי פרצה השירה מאליה, ממעמקי מהותם: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (שם כ"ד).

היתה זו רינת קודש שהזכירה את הרגעים המופלאים, כשעמדו ישראל ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני כשקיבלו את התורה.

חכמינו ראו ביום זה יום כלולות. יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.

ואז הלם בהם לפתע המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה. בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו. הכול התנפץ בבת אחת. אפלה שררה פתאום בצהרי היום.

"ויקחו... איש מחתתו... וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (שם י', א'-ב').

אין ספק שכוונתם של בני אהרן היתה רצויה. הם קרויים "קרובי ה'" גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: "אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (מדרש תורת כהנים). כלומר, בני אהרן ניסו להיכנס לפנים מהמחיצה שהותרה להם. הם ניסו להתקרב יותר מאשר נצטוו על ידי משה.

נדב ואביהוא העפילו בדרגתם הרוחנית הנשגבה לדרגה כה גבוהה, עד שאיש מלבדם לא היה מסוגל להגיע אליה. על ענין זה רומז הכתוב באומרו: "בקרבתם לפני ה'". הם התקרבו עד ה' ועמדו, כביכול, במחיצתו. אלא שבדרגה עילאית אדירה זו שוב לא היו מסוגלים להישאר בחיים עלי אדמות.

רחוקים אנו מרחק שנות אור רבות מלהשיג את גובה קומתם של נדב ואביהוא. אם בכל זאת אמרה התורה שהם נתפסו בשל עוונות שהיו בהם, אין חטאים אלו יכולים להיכלל במסגרות המקובלות בידינו. רק לפי עוצם דרגתם, ודוקא בשל קדושת היום וקדושת המקום, נחשב להם שמץ האבק הדק שדבק בהם כחטא, וגרם לכך שנענשו בו במקום.

אל לו לאדם להיכנס מבעד למחיצה הפנימית הרוחנית שלא הורשה לחדור אליה. על האדם לעשות את המצֻווה עליו והמדרגות תבואנה ממילא. הנסיון לפעול באופן עצמאי ללא ציווי, יש בו שמץ של הרגשת חשיבות עצמית שלא במקומה, ואצל גדולי עולם היא עלולה להיות הרת אסון.

מסלול עבודת הבורא שבו נתחייבנו לצעוד, משול להילוך על חבל דק המתוח בגובה רב מעל תהום. כל סטיה קלה כרוכה בסיכון עצום. מחד – האדם צריך להשתדל לעבוד את קונו בכל כוחותיו ובכל ההידור, אך מאידך – כל פעולה עצמית "אשר לא ציווה אותם" הינה פסולה, וכאשר המדובר באנשים גדולים, היא עלולה, חלילה כאמור, להיות מסוכנת.

ברוח זו יובן הפגם שנמצא בבני אהרן. המעשה שעשו היה גדול וקדוש, אולם הקב"ה לא ציוה אותם אודותיו, וההתקרבות לקדושה ללא ציווי לא היתה במקומה.

האדם נדרש להיכנע בצורה מוחלטת לרצון ה'. גם אם כוונתו לשם שמים וגם אם עז רצונו להתקרב אל הקדושה, אל לו להעיז לחדור לפנים מן התחום שנתחם לו. כל פגיעה בעיקרון זה מהווה פגם בחובת ההכנעה לרצון הבורא.

התגלתה כאן נקודת תורפה זעירה, שעלולה היתה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות "עליונים", הרואים את עצמם נעלים מעל המון העם מכוח תפקידם, ומתקרבים אל הקודש מעבר לעבודתם המוגדרת. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו. אין ל"מיוחסים" זכויות יתר עקב מעמדם. להיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.