הארנבת מעלה גרה שלא כשאר בהמות, וגם אין לה מעי וקבה בעלי ארבע תאים המיועדים לפעולת העלאת הגרה. בכל זאת קוראת לה התורה "מעלת גרה".

ואולם באיסור אכילת הארנבת מציינת התורה "כי מעלת גרה היא", שזו לכאורה סיבה להתיר אכילתה. מדוע?

במשך שנים ניסה המדע לחקור את העניין. לאחר שנות מחקר ארוכות הסיקו החוקרים כי הארנבת דומה מאוד בתכונותיה לבעלי החיים המעלים גרה:

בספר "הפיזיולוגיה של בעלי החיים" (עמ' 19-20) מובא כי הארנבת מפרישה שני סוגי גללים: סוג אחד הוא גללים מוצקים וכהים; ועם הסוג השני נמנים גללים גדולים, בהירים ורכים, הנוצרים במעי העיוור ומכילים ויטמין בי. את הסוג הזה אוכלת הארנבת כדי לנצל את ערכו התזונתי. כך היא נכנסת לקבוצת החיות המעלות גרה – פעולה אשר על פי הגדרת חז"ל היא אכילה של מזון לעוס.

יש מפרשים המבארים כי גרה היא מלשון גרון או קיבוץ המאכל. הם לא מקשרים בין פעולה זו למעיים או לקבה, וממילא טוענים שעצם הלעיסה החוזרת מכלילה בעלי חיים אלו בתואר "מעלי גרה".

זאת ועוד, הממצאים העלו שבמבנה הלסת של הארנבת השיניים מסודרות לרוחב, בניגוד לשיני בני האדם המסודרות לאורך – מה שמצביע על היותה מעלת גרה. בנוסף, הלסתות של הארנבת נעות מצד לצד גם כאשר אין מזון בפיה, כמו בעלי החיים המעלים גרה. מאחר שפעולת האכילה שלה דומה לשל החיות המעלות גרה, היא קרויה בלשון התורה "מעלת גרה".

גם שיני השפן (הכלול בקטגוריה של "מעלה גרה ופרסה לא יפריס") מסודרות לרוחב, ואף במבנה מערכת העיכול שלו יש זיקה לזו של בעלי חיים המעלים גרה. אין ארבעה תאים בקיבתו כבעלי החיים שמעלים גרה, אך יש לו שלושה מעיים עיוורים: האחד גדול במקום הרגיל והשניים האחרים ממוקמים באמצע המעי הגס. העברת המזון בין מעיו היא מעין העלאת גרה, לדעתם של כמה חוקרים.

לסיכום, ארבע סיבות מסבירות את כינויים של הארנבת והשפן "מעלי גרה": אכילת הגללים כמוה כהעלאת גרה; העלאת הגרה רק בשעות הלילה; לעיסת המזון כמו בעלי החיים שמעלים גרה; ומערכת עיכול הדומה לזו של מעלי הגרה.

אילו הייתה התורה מתירה אכילת ארנבת ושפן משום היותם מעלי גרה היה מקום לחשוב כי הם מעלי גרה ממש. ואולם התורה אוסרת את אכילתם כי אין הם מפריסים פרסה!

כך נבין אפוא מדוע התורה כותבת "כי מעלת גרה היא", כשלכאורה זו סיבה להתיר את אכילת הארנבת. כוונת הפסוק להדגיש: אל תאכלו ארנבת או שפן אף שמעלי גרה הם.

כך גם לגבי הגמל; נאמר (ויקרא יא, ג): "את זה לא תאכלו... את הגמל כי מעלה גרה הוא...". לכאורה נראה כי הגמל מעלה גרה ממש, אולם גם הגמל שונה משאר בעלי החיים שמעלים גרה. לגמל שלושה מדורים בלבד המעבירים מזון זה לזה, ולא ארבעה כשאר בעלי החיים. בנוסף, יש לו ניבים בפיו למעלה, בשונה משאר מעלי הגרה שאין להם כלום.

אף על החזיר התורה אומרת (ויקרא יא, ז): "ואת החזיר כי מפריס פרסה". החזיר נראה מפריס פרסה, אך פרסתו אינה כשאר הבהמות הטהורות – אין בו שסע שלם העובר מצד לצד ולכן הוא אסור.

מאחר שלכל החיות הטמאות אין אפילו סימן אחד הדומה לשל חיה טהורה, באה התורה ומנעה טעות בכותבה שהללו  אסורים באכילה.

כשמתירה התורה את אכילת כל בעלי החיים הכשרים, היא כותבת (ויקרא יא, ג): "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו".

לכאורה חסר בפסוק זה ו' החיבור בין הסימנים. מתאים היה לכתוב: מפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה, שהרי אלו הם סימנים נפרדים.

אלא באה התורה לרמוז לנו סימני הטהרה הם חלק בלתי נפרד זה מזה. אין בעל חיים שהוא מפריס פרסה ממש ואינו מעלה גרה, או בעל חיים שהוא מעלה גרה ממש ואינו מפריס פרסה. הארנבת, השפן, הגמל והחזיר, אשר נראה כי הם בעלי סימן אחד –  אינם מושלמים גם בסימן זה, ולכן אסור לאכלם.

רואים אפוא בחוש כי התורה שמימית היא וקדמה לעולם. את מה שהצליח המחקר המדעי לגלות רק היום, כתבה לנו התורה כבר לפני אלפי שנים.