הגאון רבי צבי הירש מייזליש זצוק"ל חיבר את הספר "מקדשי השם" - ספר הלכתי והשקפתי  שנכתב בתקופת השואה האיומה. שם הוא מתעד את סיפור הטלית  שהייתה עבורו בעלת ערך סנטימנטלי גבוה מאחר  שיירש אותה מסבו בטרם המלחמה. כשנכנס הרב בשערי אושוויץ, ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שאותה כה חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה "טלית קטן"  שיוכל ללבשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.

באחד הימים, בגדיו של הרב עוררו את חשדו של חייל נאצי צעיר , הרב היה נראה "מלא" מידי... הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאלו - מה זה הבגד שאתה לובש? הרב לא חשב פעמיים, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית, ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים...  פניו של הנאצי האדימו והוא רתח מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ ?! תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים ונעלמים, אחרי כל מה שקורה כאן אתה עדיין לבוש בבגד אלוקי?!

הרב מייזליש הסביר לאותו חייל, שיהודים  מאמינים בקב"ה גם ובפרט כשלא מבינים בשכל האנושי את הנהגתו. ומאמינים אנו באמונה שלמה שצדיק וישר הוא.  הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.

ומדהים , שבהמשך השיחה סיפר הרב  לאותו  קלגס נאצי (!), על  כ"ק רבי שמעון מירוסלב זצוק"ל, שזכה לאריכות ימים מופלגת. ולעת זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? ענה להם הרב, מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם!! וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם שואל יותר מידי שאלות  ומערער על הנהגת ה' , הוא מוזמן אחר כבוד לשמים... כדי לקבל הסברים מנומקים וברורים במשמעות הסבל והכאב בעולם. אני מעולם לא שאלתי שאלות – אמר הרב , אולי מפני כך עדיין לא קראו לי לשם...

סיים הרב מייזליש ואמר לו, אני מציע לך לא לשאול יותר מידי שאלות על הנהגת הבורא עמנו , זה פשוט לא כדאי לך, כי אם תמשיך לשאול יקראו לך לשם כדי לקבל תשובות... אתה רוצה לחיות, הלא כן?...

פרשת שמיני פותחת ביום השמיני לימי המילואים שהוא יום "השיא": לאחר שבעה ימים של הכנות (המתוארות בפרשת "צו"), מתחילים הכוהנים את עבודתם בקודש, והעבודה המיוחדת של אהרון ביום זה אמורה להביא להשראת שכינה במשכן. אהרון עושה את כל העבודה בדיוק כפי שמשה מצווה עליו, והנה מגיע הרגע הגדול ביותר סוף סוף שורה השכינה כפי הנאמר: " וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם", התרגשות זו נותנת את אותותיה על כל העם כנאמר:  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (ויקרא,  ט').  והנה, דווקא ברגע גדול זה, מתרחשת הטרגדיה הנוראה של פטירת  נדב ואביהו,  בניו הנבחרים של  "אהרן הכהן" "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (שם י').

אז פונה מיד משה רבנו אל אחיו ומוסר לו את דבר ה': " הוא אשר דיבר ה' לאמֹר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד – וידֹם אהרֹן"

"וידם אהרן" האם זו  'העדר' תגובה או שמא זו התגובה: "וידֹם" ? האברבנאל מפרש את תגובת אהרן הכהן וז"ל: "שנהפך לבו והפך כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כ-אַב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אַין בו." ברוח זו מבארים שאר המפרשים. אך מנגד הרמב"ן סבר אחרת בביאור: "וידם אהרן" וז"ל:  "שהיה בוכה בקול, ואז שתק."

בעל "הכתב והקבלה" מקשה על הרמב"ן: " ואין זה נראה, ד-אילו כן, היה ראוי לומר "וישתוק אהרן", כלומר, המינוח: "שתיקה" מתאים לתגובה של הפסקה מדיבור או בכי, אך כאן נאמר: "וידם". ולאור זה  הוא נוקט שאהרן הכהן לא הגיב כלל וכלל וז"ל  : "אמנם לשון "דמם" הונח בפרטות  על השתיקה הרצונית, שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השוואה (מלשון:  – "אם לא שויתי ודוממתי נפשי" (תהילים קל"א), דהיינו שהוא משווה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לו שידבר, כי אם הסכמה גמורה והשוואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדיבור; מזה אמר: "דום לה' והתחולל לו" (שם ל"ז). עניינם סילוק המית הנפש וקיבול הדבר בפשיטות, בלי ערעור ופקפוק, בבחינת: "לך דומיה תּהִלה" (שם ס"ה), פירוש: דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך. ומזה אמר כאן "וידם אהרן" – מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שווה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו.

יש להבין א"כ מדוע סבר הרמב"ן לא כפשוטם של מקראות?!  נראה לומר אולי שהתשובה כתובה בשו"ת הרדב"ז  בשאלה ששאלוהו אודות יהודי גדול שלא עלינו  מת בנו והוא לא הוריד עליו אפילו דמעה אחת במשך כל ימי האבלות!, האם זו מידה טובה של חוזק אמונה ? ענה הרדב"ז: זו מידה אכזרית ולא אנושית!. "והמוריד דמעות על קרובים, וכל שכן על אדם כשר, מידת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו"(ח"ג סימן תקנה). לאור דברי הרדב"ז יתכן שכך גם נהג אהרן הכהן מיד עם היוודע האסון הנורא בכה בקול כי כך צריך לנהוג אדם בן אנוש! הלא אברהם אבינו בכה על פטירת שרה אשתו. ויעקב בכה על היעדרות בנו יוסף וכו',   אלא לאחר שפנה אליו משה בדבר ה' המסר האלוקי: "בקרֹבי אקדש" לא נאמר במסר זה מפורש על איסור הבכייה! אלא שמתוך הדברים הבין אהרן שרצון ה' שיקבל עליו את הדין בשתיקה, כעת קיים בעצמו בשעת החימום ולמרות הקושי הבלתי נתפס את: "וידֹם אהרן". שפירושה לפי הרמב"ן  שתיקה מהבכייה הראשונית.           

בחינה זו של מעלת ה"שתיקה"  מוצאים אנו בדברי הגמרא בברכות על מצוות "ניחום אבלים": "אגרא דבי טמיא - שתיקותא" (ו ע"ב) כלומר  שה'שכר' הרוחני של מקיימי מצוות "ניחום אבלים" אינו דווקא משום דבריהם המחזקים את האבלים, אלא דווקא משום שתיקתם!  ומדוע?

מסבירים בעלי המוסר  א. מבחינה 'נפשית' זקוקים האבלים בד"כ להשתתפות של המנחמים דווקא ע"י שתיקה!  כי זו מבטאה יותר מכל את  את תחושת העומק של "הזדהות עם הכאב",  השתיקה היא למעלה מכל דיבור,  דיבורים במצב זה יכולים לעיתים לצמצם תחושה זו ולעיתים אף להעיק על המתנחמים.

ב. מבחינה 'רוחנית'  מטבע הדברים בפרט בטרגדיות ל"ע באופן טבעי עולות מחשבות "על מה עשה לנו ה' ככה" וכשעוסקים  בסוגיית  הנהגה האלוקית בעולם. כל סוג של דיבור, גבוה ומשכנע ככל שיהיה, מבטא  הבנה חלקית ומצומצמת מאד, ביחס להנהגת ה'. כי מיהו האדם המתיימר להבין דרכי ה', שהרי "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". אולם השתיקה, מבטאת את ההכרה שנשגבוֹת הנהגותיו של הקב"ה ואיננו מתיימרים להבינן "ולך דומיה תהילה".

ונסיים בדיבורים הנפלאים של רבנו נחמן מברסלב זי"ע  שיחות הר"ן - אות טז:

דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְזֶה יוּכַל כָּל. אָדָם דְּהַיְנוּ שֶׁיְּצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַצְּעָקָה וְיִכְנס קוֹל הַצְּעָקָה בְּמַחֲשָׁבָה וִיצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ קוֹל הַצְּעָקָה מַמָּשׁ עִם הַנִּגּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁצּוֹעֲקִין וְיִכְנס בָּזֶה עַד שֶׁיִּצְעַק מַמָּשׁ בִּבְחִינַת קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְשׁוּם אָדָם לא יִשְׁמַע כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת אֵינוֹ צִיּוּר כְּלָל רַק צְעָקָה מַמָּשׁ כִּי יֵשׁ סִמְפּוֹנוֹת בָּרֵאָה שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל וְגַם יֵשׁ סִמְפּוֹנוֹת דַּקִּים הַיּוֹצְאִים מִן הָרֵאָה אֶל הַמּחַ וְעַל כֵּן יְכוֹלִים לְהַכְנִיס הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת הַדַּקִּים הַהוֹלְכִים אֶל הַמּחַ עַד שֶׁיִּצְעַק מַמָּשׁ בְּמחוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ קוֹל הַצְּעָקָה מַמָּשׁ שֶׁבְּזֶה הוּא מַכְנִיס קוֹל הַצְּעָקָה אֶל הַמּחַ וְיוּכַל לַעֲמד בֵּין כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וְיִצְעַק מְאד וְשׁוּם אָדָם לא יִשְׁמַע כַּנַּ"ל וְלִפְעָמִים יוּכַל לְהִשָּׁמֵט מִזֶּה אֵיזֶה קוֹל דַּק שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע

כִּי מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנָס הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת שֶׁל הַמּחַ אֶל הַמּחַ יוּכַל לְהִשָּׁמֵט לִפְעָמִים שֶׁיֵּצֵא הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת הַמּוֹצִיאִין קוֹל אֲבָל הוּא בְּדַקּוּת גָּדוֹל וּבְלא דִּבּוּר [הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין מוֹצִיאִים שׁוּם דִּבּוּר בִּשְׁעַת הַצְּעָקָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל] קַל יוֹתֵר לִצְעק כַּנַּ"ל כִּי כְּשֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא הַדִּבּוּר קָשֶׁה יוֹתֵר לִתְפּס אֶת הַקּוֹל אֶל הַמַּחֲשָׁבָה וְלִבְלִי לַהֲנִיחוֹ לָצֵאת דֶּרֶךְ הַקָּנֶה הַמּוֹצִיא קוֹל אֲבָל בְּלא דִּבּוּר קַל יוֹתֵר."