|
שני חוטים בבגד
שני חוטים בבגד
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
בחוקי התורה, אין אמת בחלוקה המלאכותית בין מצוות שטעמן סביר והגיוני לבין מצוות שטעמן נעלם מעינינו, שכן, למעשה, אין בעולמנו טעם והסבר לשום מצווה!
|
בימינו הפך המושג "שעטנז" סמל לכל עירבוביה, כינוי לפריעת סדרי עולם. מקורו באיסור של טוויית חוט פשתן וחוט צמר באותו בגד. "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא י"ט, י"ט). דורשים חז"ל: "שעטנז" נוטריקון (ראשי תיבות): שוע, טווי ונוז, כלומר, שאיסור שעטנז הוא בבגד שוע – חלק וסרוק, טווי – עשוי לחוטים, ונוז – שזור. אלו הן שלש המלאכות של הכנת החוטים לעשיית אריגים.
לכאורה, אין לאיסור השעטנז משמעות גלויה לעין. לא ניתן לדמותו לחוקי המוסר והחברה של התורה. לכאורה, מה גדול המרחק המהותי בין צו זה, המטפל בחוטים שזורים בז'קט או במכנסיים, לבין מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח) המופיעה בתורה בצמוד למצוות שעטנז.
בחוקי התורה אין חלוקה בין המצוות שטעמן הגיוני, לבין מצוות שטעמן נעלם מעינינו. שכן, למעשה, אין טעם והסבר בעולמנו לשום מצווה! לא רק לאלו הדומות לחוקת השעטנז, כי אם גם לאלו המתיישבות יותר על דעתנו. זו גדולתן ומכאן נצחיותן. הטעם – משמש כתנאי המחייב את קיום המצווה – כולא אותה באזיקי ההיגיון וקוצץ את כנפיה.
מלכתחילה, אין המצוות עומדות למשפט הגיוננו המשתנה תדירות בעקבות האופנה. המצוות מופקעות מההיגיון העכשווי, כי נצחיות הן.
על כן, נאמר בסיומה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" "אני ה'", אף כי מצווה זו מובנת לנו ומקובלת עלינו גם בלא סיומת זו. יתכן שמסיבה זו הוצמדה אליה גם מצוות שעטנז, הנראית בעינינו כחובה להסיר חוטי כלאיים מן הבגדים. ללמדנו, כי תשתית אחת היא לשתיהן.
קיום המצווה אינו תלוי בטעם זה או אחר. אולם עם זאת, הטעם תורם להרגשה של התחברות אל המצווה ולקיומה ביתר רצון.
דווקא בן דורנו יחוש טעם באיסור טוויית חוטי צמר ופשתים יחדיו, שכן עדים אנו למשבר ה"אקולוגיה" - נקמת הטבע על הפרת האיזון הסביבתי בין מרכיביו השונים.
סוד השעטנז טמון במילות הפתיחה של הפסוק הנידון:
"את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזריע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (שם).
בניגוד לנוסח המקובל, מקדימה כאן התורה את המושא "חוקותי" לפני הפועל "תשמורו".
מהו חוק קדום זה? באילו "חוקות" מדובר?
"תדשא הארץ דשא... עושה פרי למינו" (בראשית א').
אנחנו רואים את הדשא, את הצמחייה הבוקעת מן הארץ, ואנחנו שומעים את החוק של "למינו" או "למינהו", השולט בכל הצמחים. כל צמח מתפתח רק בתחום שהוצב למינו. אותו חוק אלוקי, השולט בכל העולם האורגני אוסר לערב מין בשאינו מינו והופך ל"כלאיים" ערבוב כזה. שני המינים "כלואים" זה בפני זה, אינם מתחברים ואינם מזדווגים. כל מין שומר על כוחותיו הטבועים בו רק 'למינהו'. שרירות לב האדם היא הכופה עליהם חיבור בלתי טבעי - הווה אומר, חיבור בלתי חוקי... כלאים!
יש פרשנים שתלו את הסיבה לאיסור שעטנז במלחמה הראשונה בעולם, היא מלחמת קין והבל: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד', ח'). כיצד החלה המריבה הגדולה? קין היה עובד האדמה הראשון בעולם, והבל היה רועה הצאן הראשון. "ויהי מקץ ימים", החליטו השניים להקריב מתוצרתם קורבן לה': "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (שם ג'-ד'). קין הביא לקרבן זרעי פשתן. תוצאת קורבנו היתה: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה". הדבר עורר את קנאתו של קין, וכתוצאה מכך התלקחה אש המריבה.
כדי ללמוד לקח ולהפנים לאן מובילה השנאה, ולמען נזכור עד כמה נוראה היא שנאת אחים, ציוותה עלינו התורה: "לא תלבש שעטנז". את הצמר – המזכיר את הבל רועה הצאן, ואת הפשתים – המזכיר את קין ואת קרבנו, ציוותה התורה להרחיק זה מזה. כך נזכור את הפירוד שהיה בין איש הצמר לבין איש הפשתים, ואת האסון שנגרם בעטיו של פירוד זה.
טעם נוסף מובא בספר החינוך (מצוה ס"ב): אדם המרכיב שני סוגי צמחים, יוצר מין שלישי, שאותו לא ברא הבורא בתחילת בריאת העולם. במעשה זה קורא האדם תגר על מעשה בראשית ביצירת מין חדש. העובדה שה' לא ברא מין זה, מורה שהאלוקים לא רצה שמין זה יהיה קיים בעולם.
גם בתערובת צמר ופשתים נוצרת תערובת לא רצויה שלא אליה התכוון ה' בשעת הבריאה. המערב אותם כאילו מכחיש בכך את פמליה של מעלה, כי שני סוגים אלו אינם מתאחדים לעולם ויסודותיהם נותרים רחוקים זה מזה.
מלבד איסור כלאי בגדים, אסרה התורה על התערובת במספר תחומים נוספים:
הציווי הראשון בפסוק: "בהמתך לא תרביע כלאיים" – מתייחס לאיסור לזווג יחדיו שני מינים של בעלי חיים. אם האדם יוצר מין חדש, הוא משנה, כאמור, את סדרי בראשית ומקלקל את המתכונת שעל פיה נברא העולם.
קיים איסור כלאיים נוסף (דברים כ"ב, י'): "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". איסור זה מטרתו היא למנוע צער בעלי חיים. לשור ולחמור כוחות שונים. השור חורש טוב יותר במישור, ואילו לחמור יש עדיפות במעלה ההר או במדרון. החרישה המשותפת גורמת סבל לשניהם, ועל כן אין לרותמם למחרישה אחת.
הציווי: "שדך לא תזרע כלאים" – אוסר על זריעת כלאי שדה, ומונע עירוב זרעים של צמחים שונים. איננו מבינים מדוע נאסר עלינו לזרוע חיטה, שעורה וחרצן של ענבים יחדיו, מדוע אין לערב זרע מן הכרם עם זרע מן התבואות? חוק התורה הוא.
כל דבר שברא הקב"ה בעולמו, הן צמחים והן בעלי חיים, נמצא שורשו בעולמות העליונים וממנו הוא מקבל את חייו ואת יכולתו להתקיים. לכל אחד ואחד יש מזל למעלה ומלאך הממונה עליו, ולכן כל מין ומין הוא בריאה בפני עצמה. מי שמערבב מינים שונים מקלקל את הצורה שקבע הקב"ה בעולמו. הוא מראה שלא די לו בברואים שברא הקב"ה בעולמו והוא רוצה לברוא ולחדש בריות חדשות. הוא אינו יודע שכל החי והצומח שברא הקב"ה הוא בראם במנין, מפאת טעמים שרק ה' יודע את סודם. מי שבא להוסיף בריות, מחבל בסדרו של עולם. 'כלאים' הם גם מלשון מניעה, מלשון "לא תכלא רחמיך ממני" (תהלים מ'), הוא, כביכול, מזייף ומנסה לשנות את החותם שטבע המלך, הוא מלכו של עולם.
המקיים את מצוות כלאיים מתחנך לאיפוק ביחסיו עם הטבע הסובב אותו, ליראת כבוד מפני חוקי היקום וליראת כבוד מיוחדת מפני מחוללם ויוצרם, הוא הבורא. האדם מפנים באופן זה את הידיעה שהיקום אינו הדום לשרירות לבו.
|
|
|
|