ערב שבת קודש. בביתו של גדול הדור בארה"ב מרן רבי משה פיינשטיין זצוק"ל מצלצל הטלפון, נכדו השוהה בביתו מקבל את השיחה, מעבר לקו מבקשת אישה מבוגרת לשוחח עם מרן,  הנכד מסביר שמרן נח כעת ואין אפשרות לשוחח עמו. כעבור כמה דקות מתקשרת הקשישה שוב, אך מרן עדיין נח, "האם זו שאלה דחופה?"- שואל הנכד, "כן!"- משיבה האישה, "רצוני לדעת באיזו שעה נכנסת השבת!" הנכד מתפלא: "וכי אין לך לוח שנה בביתך?" אותות פגיעה חמורה ניכרים בקולה: "אני לא מבינה כבר שלושים שנה אני מתקשרת בכל ערב שבת אל הרב לשאול מתי כניסת שבת, והוא מעולם הוא לא שאל אותי אם יש לי לוח שנה!". נדהם הנכד מאצילותו, רוחב לבו, וסבלנותו של הסבא הגדול, שהשכיל להבין שמאחורי שאלה אינפורמטיבית פשוטה אשר לה מענה זמין, מסתתר צורך נפשי של  אדם ליחס וחשיבות.   

בין שאר המצוות הכתובות בפרשת "קדושים" אנו מצווים בציווי: "לא תקלל חרש" (ויקרא י"ט, י"ד)  מתעוררת לה השאלה וכי רק חרש אסור לקלל ואילו אדם השומע – מותר לקללו ?! מדוע א"כ לא נאמר בפשטות: "לא תקלל את רעך" ?  

הרמב"ן מיישב יישוב נפלא: "ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו וייחר להם מאד". כלומר, כאשר האדם מקלל את רעהו בפניו, רצונו בקללה זו להביע את זעמו על רעהו, לפגוע ולצערו בעקבות תקרית שהייתה ביניהם. ע"כ התורה אסרה על האדם לצער את רעהו. אך כשעסקנן בחרש גמור אשר אינו מבין את שפת הסימנים, וממילא אינו מצטער ואינו נפגע מקללה זו, היה לכאורה מקום להתיר לו זאת. ע"כ מחדשת התורה שאסור להוציא קללה מהפה גם אם המקולל אינו נפגע מכך כלל.  ומה טעם הדבר?

התשובה לכך נמצאת בדברי הרמב"ם בספר המצוות, הסבר מעמיק ובו טמון מוסר השכל לחיים, וזה לשונו: "הזהרנו מלקלל כל איש מישראל והוא אמרו "לא תקלל חרש." והבן ממני ענין זה 'החרש' מה הוא?   כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל - כשיהיה שומע אותו לֶמַה שישיגהו מן הצער והכאב, (כלומר יש איסור לצער את הזולת במה שהוא 'מאחל' לו צער וייסורים)  אבל קללת החרש, (מ)אַחַר  שלא ישמע ולא יכאב בו, שלא יהיה בזה חטא?! הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בעניין 'המקולל' לבד- אבל הקפידה גם כן בעניין 'המקלל!!' כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס!." ("לא תעשה" מצווה שי"ז)

מדברי הרמב"ם אנו למדים חידוש גדול, שהאיסור על מידת הכעס המגונה, מקורו  בתורה בציווי: "לא תקלל חרש".  התורה מצווה על המקלל לרסן את עצמו ולא להגיע לידי נקמה וכעס. אסור לשחרר אנרגיות שליליות. גם אם הזולת כלל לא נפגע. העניין הוא הפוגע עצמו, הוא נפגע בעצמו בהתנהגותו הגסה. במעשהו הוא נהפך להיות אדם גס רוח. ואת זאת התורה רוצה למנוע .

כדי להבין את עומק הדברים עלינו להתבונן במעשה המופלא המובא במסכת שבת (מבואר): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה (התערבו זה עם זה) ואמרו: כל מי שילך ויקניט (יכעיס) את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? (מאורכות)  אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. (מיילדות חכמות היודעות לעצב את צורת ראש התינוק הרך בלידתו)  

הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין (שם מקום במדבר הסורי) תרוטות? (עגולות) אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.   

הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקִיִים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.

אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז!... אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי  (כדאי) הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז ו(עוד)ד' מאות זוז והלל לא יקפיד" (שבת ל' ל"א)

מעשה זה תמוה הוא מכמה סיבות: א. הלל הזקן היה "נשיא ישראל" כיצד זה אִפשר לאותו טרדן חצוף לזלזל במעמד הנשיאות בהתבטאותו המזלזלת והמבזה: "מי כאן הלל "?!   ב. ארבע מאות זוז הינו סכום אדיר המשול למשכורת חודשית מכובדת של שנתיים ימים! מה א"כ הוביל את אותם אנשים להיכנס להרפתקה מפוקפקת זו- להכעיס את נשיא ישראל הלל הזקן עד כדי הימור על סכום עתק זה ? ג. מדוע הלל הזקן לא ביקש מן הטרדן לשבת עימו   ביישוב הדעת בליל שבת, בשיחה פרטית נינוחה. כך הוא גם לא יכעס, וגם לא יבזבז זמן לחוץ זה? 

מעיון במפרשים נראה לומר, כי הלל הזקן נשיא ישראל היה ידוע לכול כאדם השלם במידותיו, ובפרט התבטא בענוותנותו ובסבלנותו. מעולם לא נצפה הלל בכעס או הקפדה על הזולת. הנהגתו הקרינה על כל עם ישראל. אותם טרדנים היו נגועים קשות במידת הכעס, וכדי להצדיק את מעשיהם הם טענו שזהו טבע האדם! אין אפשרות שאדם בשר ודם לא יכעס כלל- ההבדל מאדם לאדם הוא רק המינונים בכוחות סבלנותו, אך לכול אדם יש את נקודת השבירה. וע"כ  הפריע להם שיש  מציאות כזו של אדם  בשר ודם שאינו כועס כלל ! התנהגותו של הלל סתרה להם את התאוריה... חשוב היה להם להוכיח שאין דבר כזה שאדם לא כועס. אמנם הלל יכעס רק במקרה קיצוני והם כועסים גם בפחות מזה אבל זה כבר עניין 'כמותי'.

וע"כ, לו היה הלל כועס - אותו אדם היה חוזר הביתה מאושר. הנה, הוכח שהלל לא נבדל מהם מהותית. כי אין מציאות כזו שאדם שלא כועס לעולם!

הלל הזקן כמובן לא ידע על התערבותם, אך בהבנתו העמוקה לנפש האדם קלט מיד את כוונותיו של אותו אדם, והבין ש"מידת הכעס" עומדת כעת על כפות המאזניים - האדם הזה בא לבחון האם באמת יש מציאות  כזו של אדם שאינו כועס כלל. הוא ראה לנכון שבמצב כזה  הערך של לא לכעוס, גובר  על הרבה ערכים אחרים - כולל כבוד הנשיאות.  כי אם הוא יקפיד על כבוד הנשיאות מידת הכעס תכריז על ניצחונה והמתינות נכשלה. ע"כ מאותו רגע הלל ראה את הטרדן כאובייקט, כאתגר, האיש הטרדן הוא כלל לא העניין, אלא מה שכעת חשוב היא עוצמת מידת הסבלנות שבהלל, וע"כ גם אם מצד הדין היה ראוי להקפיד עליו, יהודי המעז להטריד ולצער את נשיא ישראל בצורה כה משפילה. ראוי לנידוי והוקעה. אלא שכאן דווקא בסיטואציה זו ניתן להעביר מסר גדול יותר ומשמעותי יותר לדורות. זו השעה הטובה ביותר להוכחה שגם כאן, בשעה לחוצה, מטריד חצוף וסדרתי, עדיין  ניתנת הבחירה לאדם להפעיל את מידת סבלנותו. וע"כ הלל מחל על כבודו, ענה לו בהתבטלות ובנחת, וזה מודגש מאוד בדיבורו - "בני, שאל", "שאלה גדולה שאלת בני", "כל שאלות שיש לך שאל".

שורשי הנהגה זו נעוצים בדברי הרמב"ם: " כי התורה לא הקפידה בעניין 'המקולל' לבד- אבל הקפידה גם כן בעניין 'המקלל' כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקמה ולא ירגיל לכעוס".

ממעשה זה ניתן ללמוד שהדרך לעבוד על מידת הכעס היא להסיט את המחשבה מהגורם המטריד, הוא בס"ה 'אובייקט', הוא לא העניין, מה שכן חשוב הוא עוצמת נפש המוטרד! העיסוק צריך להיות בהבנה שכול אותם מכעיסים ומטרידים הם בעצם 'שליחים' של ההשגחה העליונה. והכול לפי התוכנית. האדם נבחן כעת, הוא נצפה משמים האם הוא יענה לאתגר או שמא ייפול ברשתו של אותו טרדן רשע. האם הוא יתמודד או יתמוטט.

כמובן שאין צורך להוסיף שאין בהנהגה זו ולו בדל של הצדקה לאותו מטריד רשע, עליו לשוב בתשובה או שמשמים יבוא על עונשו כראוי. אך כלפי המוטרד, עליו להפעיל את מידת סבלנותו האגורה בתוככי נפשו. מניסיון חיים מתברר שאין עונש יותר גדול למטריד לפגוש את מידת הענוותנות והסבלנות בשיא יופייה והדרתה....