התורה מצווה שלא נגרר, חלילה, אחר מעשיהם של תושבי ארץ כנען שעבדו למולך. היתה זו עבודה זרה שהיתה נוראה בתוצאותיה. ההורים היו מוסרים את אחד מבניהם לאליל על ידי העברתו במדורת אש.

העולם האלילי מציג מציאות אטומה, חסרת רגש וחייתית. בכנען, הארץ שאותה עמדו לכבוש בני ישראל, התקיימה 'תרבות' של קרבנות אדם, והיא היתה שלטת בכל המרחב.

אם נשאל: וכי לא היה שם רגש לבני האדם? כיצד התאכזרו הורים על בן טיפוחם? התשובה היא שעולמם האלילי של אותם תושבים קדמונים היה מלא רגשות, אך היו אלו רגשות שאינם קשורים לרחמים. היתה זו סערה גדולה, אקסטזה של רגשות שבהם הם עבדו את אלילם, ובהתפרצות רגשות זו לא נותר מקום לרחמים או לרגשות נעלים אחרים.

אך נשאלת השאלה שוב: וכי לא היו שם אימהות? וכי לא היה שם לב של אם? איך הן עמדו מנגד? איך הן לא ניסו לגונן על הילדים שלהן? מה פשר הדבר?

נקדים תחילה את הרקע להיווצרותה של עבודה זרה כה אכזרית:

הציורים שציירו לעצמם בני אדם על הנעשה בשמים, היו לעתים משאלות לב שפלות או השתלחות של יצרים מכוערים ואפלים. מבטם על מה שאנו קוראים לו 'רוחניות' היה מעוות לחלוטין. לא היו באותה 'רוחניות' ההתעלות המוכרת לנו, ההתקרבות לבורא או תיקון מידות הנפש והחדירה אל הלב. את השפלות של הארץ הם דימו למצוא בשמים.

המיתולוגיה האלילית על הנעשה בשמים מלאה מעשי רצח וזימה, כל מה שאנחנו מגדירים אותו כתועבה. השמים שלהם היו שמים אכזריים מאד, ומכיוון שבעיניהם אלה היו השמים, ממילא כזו היתה גם הנהגתם על הארץ.

כדי להתחבר לסגנון האלילי היה דרוש מצב נפשי של אקסטזה. בשעה שמעוררים סערת רגשות, ההצפה הרגשית הבלתי מבוקרת ממלאת את כל חלל הנפש. ואז, רגשות אנוש של רחמנות, אהבה ואנושיות חמה, מתאפסים כליל ואובדים לחלוטין. נעלמים הם מול פרץ הרגשות ומול הטפותיהם של כהני האליל. בנסיבות אלו לא יכלו גם האימהות לעמוד מנגד, וגם הן נגררו לטעות האיומה.

ולמה הקריבו ההורים את ילדיהם כקרבנות למולך?

לפי התובנות שהחדירו כהניו של האליל להמון העם, 'האלים הגדולים' הם יצורים מלאי זעם. לאדם הדל אין אפשרות להתגונן מפניהם או להתנגד להם. האלילים הללו, הוסיפו הכהנים, אוהבים לשתות דוקא דם של ילדים.

באותם הזמנים היתה תמותת הילדים גדולה. צריך אפוא לפייס את האלים ולספק את תאוותם לדם, ואז נותנים להם את אחד מהילדים 'במתנה' כדי שישאירו את השאר בחיים.

מהלך זה מבוסס על טעות איומה שהקיפה את כל סוגי העבודה הזרה והיא, שאדם המקריב קרבן לאליל, נותן לו תשורה, וכך הוא מרצה את האלים. מכאן נובעת דרך חיים זוועתית זו, וכפי שנסביר:

מקומות הפולחן של האלילים היו מקומות של הקרבת קרבנות, ותו לא. מושגים כמו טוהר לבו של מקריב הקרבן, התעלות רוחנית מהחיים הארציים, התקרבות למושגים עילאיים, תיקון מידות הנפש ועוד, כל המטלות שהיוו את משאת נפשו של אדם מישראל כשעלה לבית המקדש, לא היו כלל מנת חלקם של מביאי הקרבנות לאליל.

בלעם, נביא האומות, הגדיר את מעמדו של מקריב הקרבן שאינו נמנה על עם ה'. הוא מורה לבלק (במדבר כ"ג, ג'): "התייצב על עולתך". המקריב נותר זקוף קומה, הוא מתייצב מתוך עמדה קשוחה מול קרבנו, ללא זיע פנימי, ללא כל התעלות. הלב לא השתתף בהקרבה.

לאורך השנים שעמד בית המקדש הראשון, מוצאים אנו לא אחת שעם ישראל נגרר לאותן עבודות עץ ואבן. בן תקופתנו אינו מבין כלל את המשיכה העזה שהיתה באותם הדורות לחטא שנראה כיום פרימיטיבי ומנוער מכל הגיון אנושי. אותו יצר הינו כיום חסר פשר, אך באותה התקופה הוא היה פעיל, משך אחריו רבים והכשילם.

בתחילת תקופת בית המקדש השני התפללו אנשי כנסת הגדולה (סנהדרין דף ס"ד, ע"א) שהיצר של עבודה זרה ייעקר מעם ישראל, ותפילתם התקבלה.

לאורך הדורות עם ישראל מחדיר אט אט ליושבי תבל את האמונה בא-ל אחד. הגויים באים ונוטלים חלקים זעירים מתורת ה', ובעקבות רעיונות אלו הם מתרחקים מעבודה לעץ ולאבן.

התורה מלמדת שהאלקים ברא את השמים ואת הארץ. כמעט שאיננו שמים לב לחידוש הגדול הטמון במילים אלו. 'אלוקים' מייצג את מידת הדין, אך כאן הוא הופיע בהופעה של חסד אלוקי. אין לקב"ה עניין לקחת מאומה מבני האדם. הוא מבקש רק לתת. מטרתו היא שנהיה ראויים למתנות האין סופיות שלו.

קשה לשער איזו מהפכה כבירה התחוללה בעולם  כאשר חדרה האמת האמיתית לתרבות הגויים. כמה קשה היה לעמי העולם העתיק להחליף את השמים המדומים שלהם בשמים של חסד, של צדק, שמים של מידות נעלות.

כשהמציאות מראה על אנדרלמוסיה, כשמתרגשים ובאים אסונות טבע ופורענויות, לא קל לבריות להאמין שהשמים הם שמי חסד. אך האמונה חדרה אט אט. גם האסונות באים מאלוקי החסד המעניש עתה את בני האדם כדי להיטיב להם באחריתם.

נדרשו לגויים אלפי שנים כדי שישיגו אמונה בטוב הנמצא בעולם. כשאנחנו אומרים שהאדם הוא 'צלם אלוקים', אנחנו מכריזים שיש אלוקים בשמים והאדם מתוקף היותו נציגו כאן בעולם, צריך להתנהג במידות של הבורא. "והלכת בדרכיו" – 'מה הוא רחום אף אתה רחום'. כמו שאנחנו רואים את השמים, כך אנחנו רואים את הארץ. כאשר אנו מרגישים רחמים בלב שלנו, אנחנו יודעים שהדבר נובע מהקב"ה, מיושב שמים הרחום והחנון.

כוחו של מעמד הר סיני, של לוחות הברית שאנו נושאים, השופר הגדול של קול ה' ההולך ובוקע בעולם, מחולל מהפכות במשך כל שנות ההיסטוריה, ויוצר מציאות חדשה בבריאה.

יסודות אלו הביאו את הטוב לעולם כולו, והם ימשיכו להוביל את העולם כולו עד לתיקונו השלם.