במפגש של מרצי "ערכים" בבית  האדמו"ר מצאנז שליט"א בנתניה סיפר הרבי על בחור בישיבת צאנז שפנה אל  אביו כבוד קדושת הרבי בעל השפע חיים זי"ע בל"ג בעומר ושאלו אם כדאי לו לנסוע אל ציון הרשב"י, התפלא הרבי ושאל: הלא רבי שמעון נמצא כאן לידך! כשהוא מצביע על הגמרא, אז למה לך להרחיק נדוד?!  למד את תורתו של רבי שמעון, שפתיו יהיו דובבות בקבר, ובכך תביא גם גאולה לעולם, ועל לימוד זה נאמר בפיוט: "תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טובה בעדנו" .       

ננסה גם אנו ללמוד מתורתו. ניגע בשתי נקודות אור: הגמרא במסכת שבת מספרת את סיפור המערה: "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים): תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן... הגמרא מפרטת שם את שפלות מטרותיה בתיקונים אלו וכו'" רבים המפרשים שואלים מה פשרה של מחלוקת זו? הלא לבטח רבי יהודה לא רצה להחניף לאומה זו, ולבטח ידע גם ידע  את מטרותיה הזדוניות,  אך למרות זאת  אנו מפיקים תועלת רבה מאותם תיקונים מדוע א"כ שלא לשבחם?!  איזו תועלת תצמח בדיבור בגנותה של רומי?!

מיישב זאת בעל האבני נזר זי"ע: " כי במה שאמר רשב"י: "כל מה שתקנו- לא תקנו אלא לצורך עצמם, גילה דעתו כי לא 'המעשה' עיקר אלא 'הכוונה', ואת הרצון להיכן הוא פונה. וזו לשיטתו השנויה במסכת שבת  שהולך אחר הכוונה ועל כן פוטר את העושה מלאכה בדבר שאינו מתכוון ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, ואחר כוונה זו תקן כל ספר הזוהר."    

כלומר, דעתו של רשב"י בהלכות שבת  שהעושה מלאכה בשבת אך אינו מתכוון לכך פטור מפני שהכלל הוא: "מלאכת מחשבת אסרה תורה" ע"כ מלאכה בלא דעת וכוונה איננה מתייחסת אל העושה ולכן הוא פטור. כמו בהלכות כך גם בהליכות אנו לא רואים רק את מבחן התוצאה כי אם את מבחן הכוונה והרצון.  ממילא אומה זו לו היו מתכוונים גם לתועלת עצמם אך גם לתועלת ישראל או אז ללא ספק היה מן הראוי לשבחם. אך מכיוון שכל רצונם הוא לספק את תאוותם גרידא אנו נגנה אותם! לא רק את האומה כי אם את התופעה של עשיית מעשים שפלים במסווה של תועלת הציבור. "רחמנא לבא בעי" הקב"ה רוצה את ההשתדלות, את הרצון, את הלב היהודי המסתתר מאחורי המעשים. הציון הרוחני ניתן לפי מבחן הכוונה והרצון.

לאחר יציאתם מהמערה נאמר שם בגמרא(מתורגם): "אמר הואיל ונעשה לי נס - אלך ואתקן דבר אמר : יש דבר הצריך תיקון?! אמרו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה,(המקום היה דרך מעבר לרבים, והיה ספק אם קבור שם מת )  ויש להם צער לכוהנים להקיפו.  אמר: יש אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ (רבי יוחנן) בן זכאי תורמוסי (מין קטניות) תרומה. ( הרי שמקום טהור הוא שהרי אסור לטמא תרומה) עשה גם הוא כך, כל מקום שהיה קשה - טיהרו, וכל מקום שהיה רפה - ציינו. (שמקום קבר הוא) .

אמר אותו זקן : "טיהר בן יוחאי בית הקברות!" כלומר אותו זקן טען שרשב"י התיר מקום טמא כבית קברות  ומכשיל בכך את הכוהנים.

אמר לו רשב"י: "אם לא היית עמנו, (באותו מעמד שטיהרתי המקום, היית יכול לטעון שלא נהגתי כהלכה) ואפילו אם היית עמנו ולא הסכמת  עמנו (לטהר את המקום) - יפה אתה אומר. אבל עכשיו שהיית עמנו והסכמת עמנו, מה יאמרו על כך הבריות הלא גם האנשים הנחותים ביותר בעולם יסייעו למתחרים השנואים שלהם בעבודתם השפלה לו יזדקקו לסיועם.  תלמידי חכמים לא כל שכן?!  מדוע א"כ אתה מערער על כך שטיהרתי את המקום?! נתן בו רבי שמעון את עיניו באותו זקן, ומת. (שבת לג ע"ב-לד ע"א)

ה"בן יהוידע" הקשה על חומרת העונש הרי מן הראוי שיעניש אותו בצרעת ככל מוציא שם רע? ותירץ שם שעל אותו זקן יש להמליץ את הנאמר במדרש: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה ממנו"

כדי להבין את פשר דבריו יש להפליג מעט שנים אחורה  אל האסון הנורא עם פטירת עשרים וארבעה אלף –תלמידי רבי עקיבא  מפסח עד העצרת. כשאת הסיבה לאסון זה הסביר רבי עקיבא:"אמר להם (רבי עקיבא) חבריכם לא מתו אלא מפני שלא נזהרו זה בכבודו של זה" (יבמות) ולפי הגרסה במדרש בקהלת "מפני שעיניהם הייתה צרה זה בתורתו של זה". כלומר חוסר כבוד וצרות עין בתורה שהיה ביניהם לפי דרגתם היא הסיבה לפטירתם. ונאמר שם בגמרא שלאחר פטירת אחרון התלמידים העולם היה שמם מתורה לא היה מי שימשיך את מסירת התורה שבע"פ. עד שהגיע רבי עקיבא לרבותינו שבדרום ושם מצא חמשה תלמידים והקים את ישיבתו מחדש וגילה להם את הדרך היחידה להעברת התורה:

"הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה זה בתורתו של זה,  אתם לא תהיו כמוהם אלא היו אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, יראים זה מזה. ומיד מלאו כל ארץ ישראל תורה".

אותו זקן שבמקום לשבח בפני העם את רשב"י בחשיבות התיקון והסיוע בטרחת הדרך לכוהנים בחר  לזלזל  ולהכפיש את רשב"י, גילה במעשיו שלא הפנים את הוראת רבי עקיבא  כיצד היא הדרך להעברת התורה, זלזולו  נבע מעינו הצרה למעשהו הנאצל של רשב"י ובכך השפיל את כבוד חכמי התורה בפני העם היהודי. וזאת גם רואים בסגנון דבריו כשסיפר על רבי יוחנן בן זכאי אמר: "כאן קיצץ בן זכאי" במקום לומר: רבי יוחנן בן זכאי. איש כזה  הנחשב לתלמיד חכם אך מתנהג ההיפך מהמצופה ממנו אין מקומו בעולם כלל. הדרך לזכות בתורה היא עין טובה וכבוד האדם.

כך מלמדנו הרשב"י עצמו בזוהר הקדוש בפרשת תזריע דברים נפלאים בחשיבותה של העין הטובה ומילה טובה וזה לשונו: " כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא" (ביאור-מתוק מדבש) – כמו שיש עונש לאדם בשביל דיבור רע שהיה אסור לדבר ודיבר, "כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה" – כך עונשו בשביל דיבור טוב שבא לידו לדבר, "ויכיל למללא ולא מליל"- והיה יכול לדבר ולא דיבר, כגון שבא לידו לשמח ולחזק את ברו בדברים טובים ומנע את עצמו מלשמחו ולחזקו, אז הוא נענש בשביל זה, "בגין דפגים לההוא רוחא ממללא" – לפי שפגם את רוח המדבר ההוא, " דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא"- שהוא נתקן ונברא כדי לדבר ולפעול למעלה, ולדבר למטה."

פלאי פלאים! לאור דברי הזוהר הק' למדים אנו שחוסר פרגון נמצא תחת קטגורית העונש של מספרי לשון הרע כי בשניהם נפגם  כוח הדיבור בכך שלא השתמשנו בכלי נפלא זה לתת חיים לזולתנו.

יהי רצון שזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי  תגן בעדנו ונזכה כבר לצאת מחשכת הגלות.