לפני למעלה משלושים שנה הגיע אל הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, קיבוצניק מהצפון וסיפר לו בצער שבנו עומד להתחתן רח"ל עם גויה. הרב גרוסמן קרא לבן לשיחה אבל זה לא עזר. הבחור היה נעול, לא היה על מה לדבר. הרב גרוסמן לא התייאש והציע לאב שיסדר לבן המתבולל פגישה עם הרבי שלו, כ"ק  האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, שהיה ידוע כצדיק מופלא. הצעיר הסכים והפגישה נקבעה.

לפני שהגיע, הרבי הורה לעוזרים שלו שלא להכניס את הצעיר לחדר קבלת הקהל הרגיל, אלא למרפסת, ולהכין שם שני כיסאות עבורם. הבחור נכנס, התיישב בנחת, הרב הצית סיגריה לו ולבחור,ואז החל לדבר איתו. על מה? על כל נושא שבעולם, חוץ מהנושא הטעון והרגיש שלשמו נשלח הבחור לפגישה. הם שוחחו על חכמת חיים הגלומה בתורה  והתיידדו, ואחרי שעתיים וחצי הרבי הודה לו ונפרד ממנו לשלום בחום.

הבחור חזר הביתה, והאב התאכזב לגלות שהרב בכלל לא הזכיר את הגויה אפילו בחצי מילה במהלך השיחה. הוא צלצל מיד לרב גרוסמן, שצלצל מיד לאדמו”ר, והאדמו”ר אמר: “תשאל את האב האם בנו נהנה מהשיחה”. הרב גרוסמן בירר, והודיע לרבי שכן, הצעיר נהנה ואמר שמדובר באחד האנשים המרתקים שפגש. “אז הכול בסדר”, הודיע האדמו”ר מלעלוב. “אם הוא נהנה ממני – הוא לא יוכל יותר להיות בקשר עם הגויה! זה לא הולך ביחד”. הרב גרוסמן העביר לאב הקיבוצניק את התשובה, וגם הסביר אותה: עכשיו הבן שלך נקשר ביהודי צדיק וקדוש, יהודי הספון בחדרו בעמל התורה מתוך קדושה וטהרה, קשר עם קדושה מבטל קשר לטומאה הם לא יכולים ללכת ביחד. כעבור כמה ימים הקשר אכן הסתיים. לא עם הרבי, עם הגויה.

נאמר בפרשתנו: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:"

התורה מבטיחה לעם ישראל כאשר יחיו את חייהם לפי חוקי התורה יתברכו בשלל ברכות: הגשמים ירדו בעתם,  היבול יהיה מבורך, כן גם הביטחון הכלכלי "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם". וביטחון צבאי : "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". ומוסיף לבאר רש"י : שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, הנה עץ השדה כבר נותן פריו, והארץ נותנת יבולה, אבל אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: "ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל .

אלא שיש להבין לפי סדר הברכות המובאות בתורה את פשר הפסוק הבא:  "ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב".   הלא אם יש שלום ורוגע מנין צצה לה פתאום המלחמה?! גם אם התוצאה תהיה ניצחון מוחץ כפי הנאמר: "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", מעטים שמנצחים רבים -אך זהו וודאי  לא תיאור של שלום?! מדוע שלא תהיה ברכה  שכלל לא יהיו מלחמות?!

וכשעסקנן בסוגיית המלחמות יש לברר את שאנו מזכירים בתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה ובפורים: בחלק מהנוסחאות אנו מציינים את ההודאה "על התשועות ועל המלחמות"  מדוע להודות על המלחמות?!

אברהם אבינו באחד מעשרה הניסיונות מצווה ע"י הקב"ה : "לך לך מארצך" ושם מברכו ה': "ואברכה מברכיך ומקללך אָאֹר"  (בראשית י"ב ג') יש להבין מדוע לא קיבל ברכה מושלמת שלא יקללו אותו לעולם?! 

"אמר רבי שמעון בן יוחאי הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך יא) רבים המפרשים שואלים   מדוע נקט רשב"י בביטוי:  "הלכה" שעשו שונא ליעקב, הלא היה לו לומר: "עובדא היא" בידוע שעשו שונא ליעקב, או "מציאות היא" וכו', ומה ענין "הלכה" לדבר זה?

ומיישבים, שדרכו של רבי שמעון לדרוש את טעם הפסוק וההלכה וכלשונה של הגמרא: 'ורבי שמעון דריש טעמא דקרא' (בבא מציעא קטו ע"א). אולם דווקא בהקשר השנאה של אומות העולם כלפי העם היהודי הוא נחרץ מתמיד ומנסח כלל מופשט וסתום, בלא הסבר לוגי: 'הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב' – שנאתו של עשיו ליעקב היא הלכה פסוקה ללא טעם וסיבה. מלמדנו, ששנאת עשו המסמלת את האנטישמיות לדורותיה, אינה דבר המתחלף ומשתנה, וע"כ לא אמר "עובדא" כי העובדא משתנה, והמציאות בת חלוף היא, משנה עתים ומחליף את הזמנים, אבל ההלכה היא דבר קבוע אשר לא יזוע ולא ינוע, והוא אחד מי"ג עיקרי האמונה, שהתורה לא תשתנה ולא תתחלף בשום זמן ח"ו. וגם השנאה הזאת אינה תופעה זמנית ועראית, אלא "הלכה" היא. ומדוע נענשנו בשנאת עולם לעם עולם?

נראה שהתשובה נעוצה בדברי הגמרא במסכת שבת המבארת את פשר שמו של הר סיני: " מאי הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם.  (פט.) כלומר הצליל הנשמע מהמילה: "סיני" זהה לצליל של: "שנאה" ומדוע ירדה שנאה זו? מבואר במדרש לקח טוב: " שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים- שהן מקנאין את ישראל בתורתן" ומוסיף על כך בדרשות הר"ן: " שמהר סיני ירדה שנאה לאומות העולם עלינו, שכל חלאים שבאומות העולם מביאים עלינו, אינם אלא בשביל- אהבת ה' אלינו! ששונאים אותנו מפני שהקב"ה הבדילנו מכל האומות שלא נתחתן בהם, ושלא נאכל ממאכליהם האסורים לנו, והריחוק וההבדל מביא לידי שנאה"

כותב על כך הנצי"ב: "שהקב"ה הזהיר את זרע אברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (שם ט"ו יד) משמעו שיזהרו שלא להתערב בגויים, וכל זמן שישבו בנפרד יהיו בשלוה, אך אם יתערבו בהם, מיד תשרה שנאה בין ישראל לעמים, כי כן טַבַע הקב"ה בעולם, כדי שלא יטמעו ישראל בגויים"    

כלומר אותה שנאה, אותם מלחמות, הם בעצם מתנה מאת הקב"ה לעמו כחלק בלתי נפרד מהברכות, שיהיו המלחמות משמרות אותנו כיהודים ומבדילות אותנו מעמי הארצות, לכן כבר מתחילה פונה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר לו: יהיו לך שונאים, דרכך לא תהיה קלה, אך אותם שונאים יהיו מקוללים ,הם יפסידו במלחמתם,  זאת בתנאי שתלך בדרך התורה. כך גם לצאצאיו - עם ישראל מרגע קבלת התורה והכתרת עם ישראל להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עליהם לדעת שישנאו אותם אומות העולם לעד ולעולם! שנאה כבושה או שנאה חיצונית אך  כל זה לטובתם הוא  כי בכך תשמר זהותם היהודית ותפקידם היהודי לדורות. לכן אנו מודים על עצם המלחמות. בכל דור ודור נשארת הקבוצה- פך השמן הטהור - הנאמנה לתורת ה' ובזכותה יש קיום לעם התורה לנצח.