תפקידו של המרגל הקלאסי הינו תפקיד בטחוני רגיש. מצפים ממנו כי יערוך רישום ומיפוי של המקומות הנוחים לכיבוש, שיברר על ריכוזי צבא, מצבורי נשק ועוד. אולם משה רבנו מבקש מהמרגלים לברר פרטים החורגים מתחומי הבטחון: "ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה... היש בה עץ אם אין" (במדבר י"ג, י"ט-כ').

המרגלים נדרשים להביא מיבול הארץ (במדבר י"ג, כ'): "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". האם מראה הפירות עשוי להשפיע על מהלך הכיבוש?

מסתבר שמהותו של הריגול המוזכר כאן, אינו ריגול בטחוני.

קיים סוג אחר של ריגול שבו האדם מתבקש לבדוק חבל ארץ מסויים האם הוא ראוי למגורים. אדם זה נקרא תייר. הוא בא לתור ולברר על פוריותה של הקרקע החקלאית ועל שאר תנאי המקום.

בפרשת דברים מספר משה רבינו על בקשת בני ישראל: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן" (דברים א', כ"ב). משמע שכוונת העם היתה לריגול ביטחוני לצורכי כיבוש. אך לא כך היתה דעת ה'. אין צורך לשלוח מרגלים למטרה צבאית, שכן העם היושב בה הוא עז, והערים מבוצרות בביצורים חזקים מאד. בדרך הטבע לא יתאפשר כיבוש הארץ, רק בדרך נס יכבשו בני ישראל את הארץ, ולגבי הנס העתידי אין צורך לבדוק את ביצורי הארץ...

למרות זאת הסכים ה' שישלחו אנשים (במדבר י"ג, ב'): "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל". די להם לתור ואין צורך בריגול, מטרת האנשים לברר את טיב הארץ בלבד. ההסכמה באה מתוך מטרה להחדיר לתודעת בני ישראל את הידיעה כי טובה הארץ מאד, וכי כדאי לבוא בשעריה.

מספר המרגלים הנבחר מבאר גם הוא את אופיו של ריגול זה. בריגול למטרות צבאיות די במרגל אחד או שניים, אך בבדיקה להכרת איכות הארץ, עדיף כי כל שבט ישלח את נציגו שעליו הוא סומך. יתכן שפיסת קרקע מסויימת תהיה טובה לשבט אחד, אך אין בה כדי לספק את רצונו של שבט אחר. לכן, כל שבט מעוניין לשלוח נציג משלו.

שנים עשר נציגים נבחרים למשימה, אחד מכל שבט. כולם חשובים ובני מעלה. הציפיה היתה כי ימלאו את משימתם בהצלחה. עליהם להביא ידיעות אובייקטיביות אודות מה שראו עיניהם בארץ המובטחת.

המרגלים מגיעים אל הארץ, ומאורעות מסעירים מתרחשים בה בזמן שהותם. מדי יום מתים אנשים רבים, ויושבי הארץ עסוקים בקבורת מתיהם. אין להם פנאי להבחין במרגלים. נס! נס המסוגל ללמד את המרגלים שהבורא יסייע להם גם בעתיד כשיבואו לנחול את הארץ.

אך המרגלים שבים, לאחר שתרו את הארץ, והם בוחרים לגנות אותה דווקא בנקודה זו. הם מכנים אותה (במדבר י"ג, ל"ב): "ארץ אוכלת יושביה". הם מספרים כי המוות מכה ביושבי הארץ, שכן במו עיניהם הם חזו בעשרות לוויות מידי יום.

הם מחלישים את לב העם, מתארים את גבורתם של יושבי הארץ, ואת הקושי הגדול לכבוש אותה. באופן מודע הם פועלים מתוך מטרה ליצור התנגדות ציבורית לעליה ארצה.

הם לא הסתפקו בתיאור העובדות, הם גם הכריזו באוזני העדה כולה (במדבר י"ג, כ"ח): "אפס כי עז העם". כלומר, אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו הם מסכו רפיון וחוסר אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך המתקפה שמטרתה להניא את לב העם מלעלות לארץ ולכבשה.

הם הוסיפו: "וגם ילידי הענק ראינו שם" (שם) - להגביר את אפקט הפחד. וכן גם: "עמלק יושב בארץ הנגב" (שם), העם שכבר התגרה בעם ישראל, נמצא גם בארץ.

מתוך מחנה המסיתים, מתוך המרגלים ששבו מן הארץ, קמו שניים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" (שם ל'). כלב ניסה להפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ.

כתגובה הסירו המרגלים את מעטה הרמז, שבו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש שמא יצליח כלב להטות את לב העם אל משה, הניע אותם לדבר גלויות: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" (שם ל"א).

הדברים נקלטו בלבבות. העם נשא את קולו בבכי. על דור המדבר נגזר להישאר באותו מדבר, מבלי להתקרב לשערי הארץ.

השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא: כיצד יתכן קיטוב עמדות כה קיצוני בתוך מחנה המרגלים בהערכת אותן עובדות?

חכמינו גילו לנו את צפונות התת מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול. הם חששו שמא בארץ כנען עלולים להשתנות סדרי השלטון והמנהיגות, והם יאבדו את משרתם. מכאן החלה התייחסותם השלילית לכיבוש הארץ.

מבט זה, שחטא המרגלים התחיל כבר בזמן שליחותם, מסביר נושא נוסף:

בעקבות חטא המרגלים נגזר על עם ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה. תמהו המפרשים: הן הוצאת הדיבה של המרגלים היתה בליל חזרתם מן הארץ. ואם כן, מדוע נגזר על העם שישארו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים הימים שבהם תרו את הארץ, יום לשנה, יום לשנה, והרי החטא היה בלילה אחד?

למדנו כי הוצאת דיבה אינה מתמצית בדיבור בלבד. דיבה מתחילה בהסתכלות רעה. היא זרע הפורענות שממנו צמח לאחר מכן הדיבור הרע. הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, כנגד ארבעים ימי שהייתם בארץ, כי היו אלו ארבעים יום של הבטה רעה.

דרכו של עולם שעל כל פשעים תכסה אהבה. כאשר אדם חדור בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות בפגמיה. מעיינות האהבה הנובעים מהמקורות הרוחניים של הארץ, מכסים על כל חיסרון חומרי, עד שהוא נעלם.

התורה מעידה כי זוהי: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב). בפסוק מקופלת סגולתה של הארץ. בארץ זו מצויה השראת השכינה יותר מאשר בכל שאר הארצות. גם המעלות החומריות המפורטות בתורה בקשר לארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש ושנתברכה בשבעת המינים (דברים ח', ח'-ט') "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" - הינן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות. 

למעשה, כבר בתחילת דרכם החטיאו השליחים את מטרתה של השליחות. הם נתנו פרשנות שלילית לכל תופעה שנתקלו בה בארץ.

רק כך אפשר להבין את המרגלים המביאים מפירות הארץ המיוחדים בגודלם ומציגים אותם לשלילה כמשונים. היו אלו פירות גדולים ועסיסיים, עדות ברורה לפוטנציאל החקלאי הגבוה של הארץ, אך בעיני המרגלים הפך אשכול הענבים האדיר למייצג עולם משונה.

כי הכל תלוי בנקודת המבט.