המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה: "כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" (במדבר כ', י"ד-י"ז).

הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. איזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשה כל רושם ולא ריכך את לבו של המלך. זוהי דוגמה ראשונה לאדישות העולם לסבל היהודי. גם ההבטחות למנוע כל נזק אפשרי: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" (שם י"ז) - לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.

התשובה היתה תקיפה: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" (שם י"ח). כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" (שם כ').

ועם ישראל נסוג. ויתר על אפשרות המעבר.

מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי?

לאו דווקא. לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.

באותה פרשה קוראים אנו כיצד היכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף אותו ואף שבה ממנו שבי (כ"א, א'-ג'): "וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".

זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר מכן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל"מקרה אדום", גרר הסירוב התקיף מלחמה:

"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" (שם כ"ג).

תוצאות העימות הצבאי היו: "ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" (שם כ"ד).

השאלה המתעוררת היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד שאת ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?

אכן, היו אלו שיקולים כבדי משקל. מלחמותיו של עם ישראל אינן מתנהלות בהתאם "למקובל". עקרון יסוד הוצב בתחילת הדרך: אסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות. על כן נסוג עם ישראל מגבול אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב', ה').

למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, סירוב שהיה בו צעד עוין כלפי עם ישראל, אין לישראל רשות להילחם בו, אין הדבר מצדיק פגיעה בריבונות על ארצו.

שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד של ארץ כנען. בשעתו היא ניתנה למואבים, אולם האמוריים גירשום ממנה. היא אינה שייכת אפוא לאמוריים, ולכן אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש הארץ בציוויו של האלוקים (דברים ב', ל"א).

ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" (במדבר כ"א, כ"ד). מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: "התראתו של הקב"ה, שאמר להם 'אל תצורם ואל תתגבר בם'" (דברים ב', י"ט). הנה שוב: בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.

חשוב היה ללמד את עם ישראל שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב שהעם ידע כבר בצעדיו הראשונים שהכח מצד עצמו, או החיפוש אחר "מרחב מחיה" אינם מהווים בשום אופן עילה למלחמה או הצדקה לכיבוש. הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה מבני שם. ההבטחה האלוקית שנתנה לעם ישראל את ארצו – רק היא מעניקה לעם את הזכות ואת הלגיטימציה לכבוש לעצמו את הארץ. כל עוד חיה אמת זו בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, כובש שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.