האחות ש. שבה לביתה לאחר יום עבודה שגרתי וסיפרה למשפחתה בהשתאות: "היה זה בוקר עמוס במרפאה המקומית. בשעה שמונה וחצי, איש זקן, בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאה על מנת להוציא תפרים מפצע בבוהן ידו שנחבשה ביום הקודם. האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה תשע. התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין כיוון שידעתי שהרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שיתפנה. ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו כשהתפניתי לכמה דקות מהחולים שלי. תוך כדי הטיפול שאלתי אותו לאן הוא ממהר והאם יש לו פגישה חשובה עם איזה רופא. האיש ענה לי: לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לבקר את אשתי הנמצאת במחלקה סיעודית בבית החולים ולאכול אִתָּה ארוחת בוקר. שאלתי את האיש מה מחלת אשתו והוא ענה כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת האלצהיימר.
בתום הטיפול שאלתי את האיש, האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת. הוא ענה לי "לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה איתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי בחמש השנים האחרונות". התפלאתי מאד ושאלתי אותו "ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה?".
האיש חייך, הניח ידו על ליבו ואמר "היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה", והוא יצא מהמרפאה לדרכו.
לאחר ארבעים שנות נדודים מתקרב עמ"י לגבול ארץ אדום, עטופים בניסים גלויים כאכילת המן במדבר , ענני כבוד, בארה של מרים וכו' עמ"י נמצא בשלבים האחרונים של נדודי המדבר, א"י כבר מקבלת מימד מוחשי וקרוב. אך דווקא אז מרחש משבר כפי הנאמר בפרשתנו: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹקים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל." יש להבין מדוע דווקא כעת נפשם קצרה? איזה שינוי לרעה התחולל דווקא בימים אלו?!
רש"י במקום מבאר :"ותקצר נפש העם בדרך - בטורח הדרך שהוקשה להם. אמרו: עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך." ביתר ביאור מבאר הנצי"ב : " "ותקצר נפש העם בדרך - שבאו קרוב למקום הכניסה ונעשית דרך רחוקה, משום הכי היה קשה לסבול יותר מדרך רחוקה באמת." ומיהם אותם מתרעמים? מלמדנו האור החיים הקדוש: " רבותינו אמרו כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר. שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר." כלומר עסקינן בקבוצה קטנה יחסית היודעת בוודאות שלא תראה את ארץ ישראל - הם אלה המתרעמים על טורח הדרך, הלחם הקלוקל, והעדר המים. ותלונתם מוסבת על הקב"ה ומשה רבינו.
משה לא משיב למתרעמים אלא הקב"ה כפי הנאמר: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל."
יש להבין את פשר העונש: "מכת הנחשים" מה באים הנחשים לסמל ולהביע, מדוע נבחרו דווקא הם כעונש, ולא המיתם ה' על ידי מגפה וכדומה? כן יש להבין מדוע שכאשר חטאו עם ישראל במדבר במאורעות אחרים נענשו במגפה או באש שפרצה באופן פתאומי – עונש שהיה בלתי טבעי, ואילו, במקרה זה, שלח ה' בעם נחשים, שכידוע מצויים בשפע במדבר, מדוע כאן העונש היה "בדרך הטבע"?
ביאור נפלא מבאר הגרש"ר הירש זצוק"ל: "פירוש "שֶלַח" בלשון קל, הוא: לשגר להניע דַבַר לקראת מטרה. ואילו שלח בלשון פיעל הוא עפ"י רוב לפטור דבר ולשחרר אותו לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו... גם כאן אין פרושו - ה′ שיגר נחשים, אלא הוא 'שחרר' את הנחשים ולא עיכב בעדם. משום כך לא נאמר כאן נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים, הם היו במדבר 'מאז ומתמיד' אך עד כה ה′ עיכב אותם בכוחו. עתה ה′ הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית וינשכו את העם."
כלומר שהטוב האלוקי שעטף את עם ישראל בארבעים שנות נדודים במדבר מנע מהם את המפגע של הנחשים שהמדבר הוא ביתם הטבעי, אלא שנס נסתר זה פעל כל עוד העם ראוי לכך, אך כאשר הוא חטא ופגם בקדושתו הוא אינו ראוי לברכה האלוקית והקב"ה מסיר ממנו את ברכת השפע ואת הגנתו. העם נבהל וחרד מנחשים אלו ופונה אל משה בבקשת מחילה ותפילה:
"וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כ"א ד-ט) מה המסר של נשיכת הנחשים ומה התיקון בהרמת הנס של נחש הנחושת?!
מבאר שם הגרש"ר הירש:" נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת, הוא הראה לעם את הסַכַּנוֹת האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה. והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. ועתה - כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש למען 'יזכור' אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא שכֹּל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים.
וממשיך הגרש"ר במסר נוקב שעל כולנו להפנים היטב: " הנה אדם עשוי להתפייס עם כל גורל – גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח, משום שלא זכה ב"פייס" של מתנה אלוהית מיוחדת – אם רק יראה את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו במתנה. הוא ירגיש כך אם יראה את המשעול הצר שכל חייו מתנהלים בו. אם ידע שהוא מתהלך על פני תהום פעורה שהק-ל הטוב והמטיב מעלים אותה מעיניו לבל יהא ראשו סחרחר. ובכנפי נשרים של עוזו וטובו הוא מעביר אותו על פניה. הוא יברך את ה' שגמלו כל טוב. אם רק יראה את הנחשים השרפים האורבים בדרכו כשהם נעלמים מן העין... ורק הגנת ה' הכל יכולה הופכת אותם מחֻוסַרי אונים. ולפיכך זה היה עונשם של אותם כפויי טובה כפי שחז"ל כינו את החוטאים האלה. ה' הסיר את המגן ואת המסך שהקהה עד כה את שיני הנחשים והעלים אותם מן העין. וזו היתה אפוא רפואת הנשוך. יקבע בלבו את דמות הנחש וישווה אותו לנגדי תמיד – "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".
הגמרא במסכת ר"ה שואלת על הפסוק: 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' . וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה?! אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.( ג' ח') המבט כלפי מעלה מחדד את הידיעה וההפנמה שכל הטוב שיש לנו בגלוי ובנסתר ניתן לנו בחסד אין סוף של השי"ת, גורמת לאדם לשעבד לבו לאביו שבשמים.