מעשה שבא יהודי אל רבו ובקשו להתפלל עליו שינצל מהקללות שמקללו שכנו הנמצא עמו בסכסוך רב שנים. הרב שהכיר את 'צדקותו' של השכן  שאל את תלמידו:" לו אותו שכן לא היה עמך בסכסוך האם היית פונה אליו להתברך...?" נענע האיש בראשו לשלילה! "א"כ מדוע הנך חושש מקללותיו ?! כפי שברכותיו אינם ברכות כך גם קללותיו אינם קללות!"  אך התלמיד נחוש בחששותיו:  אינן דומות ברכותיו לקללותיו, כי כשהוא מברך אינני יודע אם פיו ולבו שווים, אך כשהוא מקלל בטוחני שזו תפילה חמה מכל הלב...! מזה אני חושש.   

מיוחדת היא פרשיית: "בלק- בלעם" משאר הפרשיות שאירעו לעַם ישראל, שבכל שאר האירועים שהתרחשו במדבר עמ"י היה מעורב בהם לטוב ולרע. ואילו כאן לא רק שישראל אינם מעורבים, אלא אפילו אינם מודעים למאבק האיתנים שמתרחש על גביהם! לא הם ואפילו לא משה רבינו! מאבק שמימי שמתנהל במסדרונות האפלים שבין מואב – מדין- ובלעם הרשע  לבין שומר ישראל הקב"ה.  המאבק היה לא קונבנציונאלי, מאבק של כח הטומאה  מול כח הקדושה. כוח הדיבור של בלעם המקלל מול כוח הדיבור של משה רבינו. הסכנה שבה עמד עם ישראל מול אותו כוח של טומאה הייתה סכנה קיומית יותר מכל הסכנות שעמדו עד כה! כפי שמלמדנו  הזוהר הקדוש במקום: "לא הוו יומין מן יומא דאתברי עלמא דאצטריך הכי למהוי קודשא בריך הוא בהדייהו דישראל" – לא היו ימים מבריאת העולם ועד הרגע הזה , שהקב"ה היה צריך   כ"כ לעזור לעם ישראל !!.  

הגמרא בברכות מלמדת אותנו את גודל הסכנה ונס ההצלה : "אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו?!  עונה הגמרא:  דכתיב: "פני ילכו והנחותי לך" (שמות לג, יד) אמר לו הקב"ה למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. שואלת הגמרא: "ומי איכא רִתּחַא קמיה דקודשא בריך הוא (תרגום: וכי יש זעם לפני הקדוש ברוך הוא?!)  עונה הגמרא:  כן!  דתניא "וק- ל זועם בכל יום".  (תהלים ז') וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רִבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע!, דכתיב ביה [שכתוב לגביו]: (במדבר כד, טז) "ויודע דעת עליון". שואלת הגמרא: " השתא דעת בהמתו לא הוה ידע (כעת, דעת בהמתו לא היה יודע), דעת עליון הוה ידע (דעת עליון היה יודע?! ) אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.  והיינו דאמר להו (וזהו שאמר להם)  "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ו' ה').

מאי (מהו) "למען דעת צדקות ה' " ? אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל [בלשון סגי נאור- חלילה מעמ"י  לא היה נשאר ] שריד ופליט. והיינו  שאמר לו בלעם ל-בלק (במדבר כג, ח) "מה אקב לא קבה אל - ומה אזעם - לא זעם ה'" מלמד שכל אותן הימים לא זעם ה'." (ז' ע"א)

יש להבין את פשר הפחד והחרדה מכוח הברכה והקללה אצל בלעם הרשע עד כדי שינוי סדרי בראשית- כפתיחת פי האתון, שליחת המלאך והזהרת הקב"ה את בלעם מלקלל וכו' במה בלעם טוב יותר משמעי בן גירא  שקילל את דוד המלך ושאר המקללים בכל ההיסטוריה היהודית? שיקלל כמה שהוא חפץ! הלא יש בעל הבית לעולם ועם ישראל בניו ואהוביו וע"כ מה יועילו או יגרעו קללותיו של רשע זה?! 

שאלה בסגנון זה שואל האור החיים הקדוש על האיסור בתורה לקלל את הדיינים או את הזולת כפי הנאמר: "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב', כז'), "לא תקלל חרש" (ויקרא יט', יד')  וזה לשונו: "יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקלל, ממה נפשך אם הוא  (המקולל) חייב כפי הדין,  רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקלל! , ואם הוא כפי משפט אלו-קים לא עשה דבר שיתחייב עליו, (וכי) ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל?! בשלמא הברכה לפי שמידה טובה מרובה גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במידת החסד תקבל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא ירע ה' לאדם חינם חס ושלום".

ומיישב שם יסוד בכוח ההרס של הקללה: " אכן עיקר הדבר הוא לפי שמידתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא  בין לרשע הגם שירצה לחטא, ומידה זו היא אחת מ-יג' מידות רחמים שנאמרו למשה ונוהגות תמיד,-   זולת בעת אשר יזעם ה' דכתיב: 'כי רגע באפו' (תהילים ל', ו') אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מידה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעוונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם - ימהר לפרע ממנו! אבל אם אין לו עוון לא תועיל קללת המקלל כלום!".

כלומר, מלמדנו האור החיים הק' שכדי שקללה ח"ו תחול צריכים שני תנאים א. ריבוי עוונות של המקולל. ב. קללה שיקללנו הזולת בעיתוי הזמן שבו מידת הדין מתוחה בעולם. על כן  מה שאנו רואים שרבות מהקללות אינן מתקיימות  מפני שלא מתקיימים אותם התנאים.

בלעם הרשע יכול היה למצוא את שני התנאים כדי להחיל ח"ו את הקללה על עם ישראל. אם מפני מצבם הרוחני של עמ"י בעקבות חטאי המדבר ואם מפני ידיעתו לכוון את השעה לשעת הזעם. וע"כ הסכנה הייתה גדולה! זהו גודל הנס  למרות שעמ"י לא היה בשיא שלמותו הרוחנית... והיו לא מעט סיבות לזעם  ה' ח"ו על עם ישראל כחטא העגל וכו' וכו'  אך  הקב"ה בחמלתו שינה את חוקי הבריאה מכוח אהבתו וחמלתו על עמו  לא רק שלא זעם אלא אדרבא הפך את קללותיו לברכה כפי הנאמר בדברים: " וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. (כ"ג ו')

נאמר במסכת אבות: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.  עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה,- מתלמידיו של אברהם אבינו.  עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה,- מתלמידיו של בלעם הרשע. (ה' י"ט) שואל בעל ה"שפת אמת" זי"ע מה פשר המושג : "תלמידיו"  של בלעם הרשע?! האם המושג 'רב ותלמיד' אינו מתאים אך ורק להשפעה חיובית?!  הרי כל רשע שבעולם יכול להתנהג במידות רעות אלו גם בלי 'לזכות' להיות 'תלמידו'...?!.

 ומיישב שם  יישוב נפלא : יש הרשעים שמישימים עצמם לצדיקים על מנת לבצע את רשעותם. וכזה היה בלעם הרשע מצד אחד בלעם אומר: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'" בלעם רואה עצמו כמקריב קרבן גדול- לא לקחת כסף וזהב מ-בלק על מנת כביכול לקיים את דבר ה'. כלומר "צדיק יסוד עולם" ששום פיתוי חומרי לא  ימנענו מלקיים דבר ה',  אך מאידך  בשנאתו לעמ"י הוא קם  השכם בבוקר חובש את אתונו, ומנסה בכל דרך  ובכל מחיר גם במחיר ההתבזות  למצוא פרצה  אולי ואולי יצליח  להשתמש בכוחותיו כדי לקלל את עם ה' . בכך הוא נהיה "רבי" לדורות הבאים לצביעות  הנראית לשם שמים... מסירות נפש לשנאה ורוע לב. ותלמידים לעניין זה כידוע לא חסר... כשמאחורי כביכול "לשם שמים" מסתתרות בנפשם שלש מידות מגונות: "עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה. 

לעומת הרשעות וקלקול המידות של בלעם, אברהם אבינו מלמד לדורות כיצד להתבונן על המציאות בעין טובה. אברהם אבינו מתפלל ומשתפך לפני קונו על רשעי סדום! מעניק חסד ונתינה בעין טובה בלב המדבר  לכל אדם באשר הוא . ובכך הוא מעצב דרך לתלמידיו לדורות לראות את העולם ואת האדם בעין טובה במבט של אהבה, מבט חיובי על כל דבר שנברא בעולם. ברוח נמוכה והיא הענווה כפי שאמר: "ואנוכי עפר ואפר"  ובנפש שפלה, שאיננה רודפת תאוות. הדבק במידות אלו זוכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.

מאמר זה מוקדש לע"נ הגה"צ רבי יצחק אדלר זצוק"ל רבה של בית הכנסת "אהבת חסד" שבחייו גילם הלכה למעשה את כל הכתוב באיגרת הרמב"ן. תנצב"ה.