בדרך מחושבת וערמומית טווה בלעם את תכנית ההכשלה ההמונית. הוא הציע לבלק כי השלטון המואבי יקים רשת חנויות, קניון של תקופת התנ"ך. בלעם ידע כי באותו זמן חיפשו בני ישראל כלי פשתן. הוחלט אפוא כי כלי הפשתן יהיו המוצר הנמכר ביותר באותה רשת. על פתחי החנויות עמדו זקנות מואביות והציעו את מרכולתן. המראה היה תמים למדי. קניון מואבי שמטרתו אך ורק רווח ממוני. לאורך שורת החנויות הגדולה נוצרה מעין טיילת. בני ישראל הילכו ליד החנויות ללא כל מחשבה רעה. וכי יש פסול כלשהו במסחר המנוהל על ידי הרשות המואבית?

הם נעצרו ליד החנויות, מתבוננים בסחורה המוצעת. היהודי היה שואל למחירו של המוצר, והמוכרת הזקנה ענתה לו. לפתע היתה פונה אליו מוכרת צעירה שניצבה בתוככי החנות, והציעה לו אותו מוצר במחיר מוזל יותר. הוא השתכנע ונכנס פנימה כדי לבחון מקרוב את טיב הסחורה ואת מחירה. מהר מאד הדרדר אותו יהודי, אשר לא נכנס אלא כדי לרכוש כלי פשתן, לעבירות חמורות, הן לאיסורי עריות והן לעבודה זרה, לבעל פעור אלוהי מדין. מלבד חטאו של זמרי כפשוטו ומלבד מעשה ההצלה של פנחס, כאשר בביעור החטא הוא הגן על עם ישראל מכליה, ניתן להסביר את מה שאירע במבט בן ימינו. מבט המתייחס להלך רוח שאינו צועד ביד אחת עם השקפתה של התורה.

ננסה להסביר כיצד נקלע זמרי לכף הקלע של החטא. זמרי בן סלוא, שהיה מנשיאי שבט שמעון, ניסה על פי הבנתו להציל את מצב ההתדרדרות. כוונתו ומעשיו לא היו הרחקת העם מהחטא, כפי שראוי שמנהיג יפעל. הוא נקט בדרך ביניים, כפי שפעלו ראשי הרפורמים לפני כמאתיים שנה.

זמרי סבר כי החטא כבר התחיל וההתדרדרות צוברת תאוצה והגיעה למצב שלפני קריסה מוחלטת של העם. לדעתו, לא ניתן למנוע את צעירי ישראל מהנהירה אחר בנות מואב, ולכן יש לחתור רק להקטנת ממדיה של הפירצה. הוא מצא "פתרון", אשר לא היה אלא פירצה מסוכנת וחסרת טעם. בסיס הרעיון שהגה היה העברת מקום החטא. אם לא ניתן לעצור בעד החוטאים, יש לפעול להבאתן של המדייניות אל תוך מחנה ישראל. כך לפחות תימנע עבודת בעל פעור, לפחות לא יחטא העם בחטא עבודה זרה. מסיבה זו הוא הביא את כזבי בת צור בת אחד ממלכי מדין, אל תוך המחנה, והציג אותה לפני משה.

זמרי הורה "הלכה" מבית המדרש הפשרני, שיש לקרב את המדייניות, אולי הן גם תתרשמנה לטובה...

נגד מגמה זו התקומם פנחס. הוא ראה בה סכנה גדולה יותר מאשר בתחילה. בפתיחת צוהר לבנות מדין תיסלל דרך להעמדת צלם בהיכל, לטשטוש תחומים ולאנדרלמוסיה רוחנית טוטאלית. כך תיכנס הטומאה עצמה אל הקודש פנימה. הויתור והפשרה מזמינים בעקבותיהם את ההידרדרות הסופית, את הכאוס המוחלט.

התורה מעידה כי גם אלו שלא היו שלמים עם מעשיו של זמרי, לא נקפו אצבע להתנגד לו. הם ישבו בוכים בפתח אהל מועד. מן המציאות יודעים אנו, כי אם רואים אנשים מקוננים ובוכים, זהו סימן המוכיח שהמצב אבוד. כל עוד נשקפת תקוה, אין מקום לבכי. מנסים לעשות מאמצים להציל את מה שניתן. כאן בדיוק ניסה פינחס לפעול. הוא ביקש להוכיח שהמצב אינו אבוד. אמנם יש לערוך ניתוח קשה, אולם לאחר הניתוח המכאיב, ימשיך הגוף לחיות.

התעוררותו של פינחס לקנא את קנאת ה', נבעה מתוך עומק טהרת לבו. אותה קנאות פעלה את פעולתה לדורות. שכן כל אדם מישראל ילמד מכאן להכריז מלחמה על יצרו הרע, ואף לנצחו.

אותה התעוררות של פינחס שנולדה מתוך העם, וכפי שנאמר (במדבר כ"ה, ז'): "ויקם מתוך העם", פעלה בהיזון חוזר על שורות העם. היא לא פסקה באותה שעה ובאותו פרק, אלא ממשיכה לפעום בלבבות העם לעד. רוח הטהרה וההתרחקות מהחטא, גם במצבים קשים מאד, קיימת תמיד.

אמנם לעתים קשה להשפיע על הרבים בדרך זו. לפעמים ישאר בעם רק מיעוט קטן שלא יחטא, אך מוטב כך. יישאר אפוא פך שמן קטן, אך נקי וזך, כי כאשר אש אוחזת בקצה המחנה, מוטל עלינו להתבצר בעמדותינו, לא לוותר ולא לסגת.

זו היתה שיטתם של קברניטי ישיבת וולוז'ין לפני למעלה ממאה ועשרים שנה. הם הביעו התנגדות מוחלטת להכללת לימודי חול בתכנית הלימודים של הישיבה. מיניסטריון החינוך הרוסי קבע מספר שעות שבהן ילמדו בני הישיבה שפות. היה זה תנאי בל יעבור למתן רישיון להמשך קיומה של הישיבה.

באסיפת חירום שכונסה כדי לדון במצב הקשה קם רבי יוסף דב סולובייצ'יק, מחבר ספר "בית הלוי", והביע בקול רועד את דעתו: אסור לנו להסכים לקבל את גזירת המלכות, גם אם יעלה הדבר במחיר סגירתה של הישיבה. אמנם התורה מצווה עלינו ללמוד וללמד, להעמיד תלמידים ולהמשיך את מסירת התורה מדור לדור, אך ציווי זה קיים רק בדרך שבה ניתנה התורה מסיני, דרך שהיא על טהרת הקודש בלבד.

ואכן, חודש לאחר פרסום הצו החדש, גורשו המוני הלומדים מהיכל הישיבה, ודלתות הישיבה נחתמו בחותם המשטרה המקומית.

ה"חפץ חיים" סיפר סיפור זה וסיים במוסר השכל: לו הסכימו אז להכליל לימודי חול בישיבת וולוז'ין, היתה חס ושלום התורה משתכחת מדורנו. כי הלא כך דרכו של היצר הרע, פותח שתי שעות ביום בלימודי חול, עד אשר הוא משאיר לבסוף רק שתי שעות ביום ללימודי קודש.

ומכיוון שקברניטי אותו דור החליטו לעמוד איתן כעמוד ברזל, ולא להתפשר כלל, מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין, והן נעשו לבסוף למבצרי התורה. דרכו של מעיין, שאם אתה סותמו מכאן, הוא פורץ לו דרך ממקום אחד, ומימיו ממשיכים לפכות בעוז.

זהו למעשה הקו שאותו אנו לומדים מפנחס. הוא זכה לברית שלום ולכהונת עולם¬ לזרעו אחריו, כי מעשיו שמרו על עמנו לעד, לבל יפול ויאבד בשדות זרים.