בשיחה לבבית בין סב לנכדו הקט, הסביר הסב את המאבק שמתרחש בתוככי אישיות האדם בין הטוב לרע שבו. ב"משל הזאבים". בני, המאבק הוא בין שני הזאבים התלויים זה בזה החיים בתוכנו. זאב אחד הוא רשע, כעסן, קנאי, תאב בצע, יהיר, מעליב, שקרן, רשע ומעורר מדנים. הזאב השני שוחר שלום וטוב, בעל תקווה, חזון ואמונה, נדיב, דובר אמת, ישר, רחמן וצנוע. הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה, לאחר מכן שאל את הזקן: "איזה זאב בדרך כלל מנצח?" הסב החכם ענה: "הזאב שאתה מאכיל!...".          

בתום ארבעים שנות מדבר, חוזרת ומונה התורה  את בני ישראל. את המפקד פותחים כמובן, במניין בכור השבטים - ראובן. בתוך מנינו של השבט מופיעים הפסוקים הבאים: "ובני אליאב: נמואל, ודתן ואבירם". (במדבר כ"ו  ח-ט) דתן ואבירם הבלועים כבר שנים רבות מחת האדמה הם היחידים מכול עדת קרח הנמנים במניין בני ישראל החיים! ולאחר שהם נמנים, טורחת התורה ומספרת לנו שוב את ההיסטוריה שלהם: "...הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל בעדת קרח בהצותם על ה'" . כלומר, הם שהציתו את בערת המחלוקת, הם שנקהלו על משה ואהרן,  אך בעצם כל מבוקשם היה מכוון כלפי הנהגת הבורא. מסיימת התורה פרק זה בעונש שהושת עליהם: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתָם - ואת קרח במות העדה באכל האש את חמישים ומאתים איש ויהיו לנס".

פלא גדול יש כאן וכי כך הוא סדר הדברים קודם "אֹתָם" ורק אח"כ: "ואת קרח"?!  קרח שעד כה ידענו שהוא: "בעל מחלוקת" הוא עמד בראש המרד, והנה מפסוקים אלו נשמע שהוא שימש כנספח וכסרך עודף בלבד?! התורה מסיימת פרשה זו בפסוק האחרון המתאר את ההיסטוריה הזאת: "ובני קרח לא מתו". מקשים המפרשים העובדה שבני קרח לא מתו לכאורה אין מקומה כאן מפני שאנו עוסקים כעת במניין שבט ראובן מה א"כ ה"נפקא מינא" אם מתו או לא?!

מיישב זאת האבן עזרא בחידוש: "הזכיר הכתוב: "בני קרח" עם בני ראובן, בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים  וקטנים מתו (לעומת בני קרח שלא מתו) והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח".  

האור החיים הקדוש מוסיף על דברים אלו חידוש עצום השופך אור חדש על מה שהבנו עד כה במחלוקת קרח: "הן הנה היו (דתן ואבירם) סיבה לכל מעשה קרח, חפץ ד' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אמרו: "הוא דתן ואבירם". כלומר, שלא רק שרעתם של דתן ואבירם היתה גדולה מרעת קרח,  אלא שדתן ואבירם היו "המניעים הבלעדיים" וקרח רק נגרר אחריהם! וזו א"כ הסיבה על פי "האור החיים" שבגללה דתן ואבירם נמנים שוב במפקד השני ושוב מוזכרת ההיסטוריה הקלוקלת שלהם.

ומסיים האור החיים  את דבריו  ביישוב מדוע הכניסה כאן התורה את העובדה שבני קרח לא מתו: "ובני קרח לא מתו הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, (בפרשת קרח)...  לפי מה שכתבנו כי כאן בא ה'  לקבוע העוון בדתן ואבירם -  ולהקל מעל קרח. לזה גמר אומר: "ובני קרח לא מתו", הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שַטְפַם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם "עיקר המחלוקת".  

פלאי פלאים! בני קרח לא מתו לא כי היו צדיקים גדולים אלא היתה להם זכות אבות! ושל מי? של... קרח! בשונה מדתן ואבירם שהם וכל משפחתם מתו וזאת שפני שהם היו עיקר המחלוקת ולא בתור שכנים שהצטרפו... אלא הם עיקר הסיפור.

דברי האור החיים מבוססים על דברי משה רבינו בטרם היפרדו מעם ישראל בשנת הארבעים  בשחזרו את ההיסטוריה של עם ישראל: "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל" (דברים י"א ה-ז)

מפליא! אף מילה על קרח?! אפילו לא כעומד מהצד?! אין זכר לקרח ועדתו!

גם דוד המלך ע"ה מתאר בתהילים פרק כ"ו  את מסעם של ישראל במדבר: "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ד', ותפתח ארץ, ותבלע דתן, ותכס על עדת אבירם." (ט"ו י"ז) שוב אין כל אזכור לקרח אפילו לא "עדת קרח" כי עם " עדת אבירם"! מה פשר הדבר?!

הנה כשעסקנן בצמד לא חמד- דתן ואבירם אנו פוגשים אותם בסדרת מפגשים אשר כל מטרתם היא מלחמת רדיפה חסרת פשרות במנהיגותו של משה רבינו. ובה כל האמצעים כשרים. נציין מעט מהם:   

ביום השני לצאתו של משה  לראות בסבלות אחיו הוא רואה שני אנשים עברים נצים: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים ויאמר לרשע למה תכה רעך"?! (שמות ב' י"ג) רש"י מבאר ששני ה"אנשים" אלו מיודענו: דתן ואבירם. תגובתם: "ויאמר מי שָׂמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שם י"ד) ואז נאמר: "וישמע פרעה את הדבר ויבקש להרג את משה" ממי הוא שמע? עונה ע"כ רש"י: "הם (דתן ואבירם) הלשינו עליו". ובתגובה משה בורח ממצרים לעשרות שנים.

משה רבינו חוזר אחרי עשרות שנות גלות למצרים ונשלח ע"י הקב"ה לבוא יחד עם אהרון ולבקש מפרעה את שחרור עמו. פרעה מקשיח עמדות ומחליט בתגובה להכביד את העבודה. בצאתם הם פוגשים את שוטרי ישראל שתקפו אותם קשות על 'כישלון' שליחותם. כפי הנאמר: "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם" בכמה שוטרים מדובר? עונה רש"י מדובר בס"ה בשני שוטרים בלבד והם כמובן... דתן ואבירם. ומביא שם את דברי רבותינו: "כל נצים ונצבים - דתן ואבירם היו".  

אחר יציאת מצרים עם ישראל מתהלך במדבר. ושם בדרך ניסית יורד להם מן משמים נס ופלא. משה רבנו מבקש מהעם לא להותיר מהמן עד בוקר, אלא לאכול הכול ולהאמין בד' שמחר ישלח שוב מן. אך נאמר בתורה: "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בֹקֶר"  מיהם אותם אנשים? מבאר רש"י... "דתן ואבירם"  כולם שמעו  וצייתו חוץ מאותם שנים. הם לא יכלו לסבול את האמונה התמימה של עם ישראל ההולכים לישון עם מקרר ריק מתוך אמונה בקב"ה שמחר בבוקר נקבל שוב מן. כן ישנו המדרש המפורסם, המספר כי בשבת הראשונה לירידת המן, דתן ואבירם יצאו ופיזרו מהמן של יום שישי בכדי להפריך את דברי משה, "שבת היום לה' - היום לא תמצאהו בשדה", אולם אז באו הציפורים ואכלו את המן שפוזר. שוב הם נלחמים באמונה התמימה של עם ישראל בהבטחת הקב"ה בירידת המן בכפלים לכבוד שבת.  

פרשת קרח ועדתו. שם אנו מוצאים את הניסוח הקשה והמעליב ביותר שמטיחים צמד זה במשה רבינו: "ויאמרו לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש"... (כלומר מצרים...) "להמיתנו במדבר". (כביכול, אתה בחרת להמיתנו במדבר) "כי תשׂתרר עלינו גם השׂתרר?" וגו' (במדבר ט"ז י"ב) מדהים! מעבר לשקר והבזיון שבכינוי מצרים כארץ זבת חלב ודבש, שומע פה משה דבר חדש: ש"הוא" זה שהעלה את ישראל ממצרים! אין כאן הקב"ה בתמונה כלל! הוא זה "שבחר" להמיתם במדבר, והוא זה שבחר להשתרר על עם ישראל. כאן נוכח משה רבינו שמלחמתם של דתן ואבירם מסוכנת שבעתיים מקרח ועדתו, קרח נפגע לטעמו בכך שדילגו עליו בחלוקת התפקידים. משׂרה מכובדת היתה מרגיעה אותו... אך צמד אלו - דתן ואבירם - הם כופרים לגמרי בכל הנהגת והשגחת הקב"ה בעמו. ממצרים ועד הנה. וע"כ תגובת משה למשמע הדברים: "ויחר למשה מאד".

 לשיא שפלתם הגיעו צמד זה לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, נאמר בתורה הציווי שנצטוו בני ישראל שבוע לאחר צאתם ממצרים: "וידבר ה'  אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם". כלומר, מורה הקב"ה לעם ישראל לסוב על עקבותם ולחזור ולחנות על ים סוף. וזאת  כדי לגרום למצרים לרצות לתקוף את ישראל, וזה יובילם אל הטביעה בים סוף. ממשיכה התורה ומספרת את תגובת פרעה: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. (שמות י"ד) למי הוא אמר זאת? אם כפשוטם של מקראות הלא ישראל כבר יצאו ממצרים?! רש"י מבאר שהכוונה: "על ישראל" ולא אל ישראל. אך התרגום יהונתן בן עוזיאל מפרש חידוש גדול: "וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם:" ביאור:  שפרעה דיבר אכן לבני ישראל! הא כיצד? התשובה היא שהיו שנים שלא יצאו עִם עַם ישראל בצאתם ממצרים ושמם... דתן ואבירם! הם לא רצו לצאת ממצרים, וביאר בזה המהרי״ל דיסקין את כוונת פרעה שפנה בזאת אליהם שילכו למחנה ישראל, להסית אותם לחזור למצרים, מאחר שעבודה זרה ששמה: "בעל צפון" סגר עליהם את המדבר. כך גם נאמר במדרש שמות רבה על הפסוק: "והנה שני אנשים עברים נצים" - שהן הן דתן ואבירם שהמרו על הים בים סוף, הרי שקיימו את שליחותו של פרעה להסית ולהדיח את ישראל, ואכן הם אלה שהמרו את ישראל על ים בים סוף.

אומר על כך בעל ה"מעדני שמואל" זצוק"ל: "רואים כאן עד לאיזה שפלות ושחיתות הגיעו, שכאשר כבר כל ישראל יוצאים ביד רמה מארץ מצרים, מגיע כבר הרגע הגדול הזה שבו זוכים לצאת מאותה ארץ שכבר מאות שנים שמצפים לצאת ממנה ואין שום אפשרות לכך מפני שאף עבד אינו מסוגל לברוח ממנה בשום פנים ואופן, ואחר כל כך הרבה ניסים ונפלאות שעשה להם הקב״ה לגאלם מעבודת פרך בחומר ולבנים - לחרות עולם, הנה לפתע פתאום דתן ואבירם מפנים עורף לעמם ונשארים לבדם עם המצריים במצרים, וכאשר פרעה עוד שולח את הבוגדים הללו להחזיר את בני ישראל למצרים, מתוך הסתה לפחד מפני בעל צפון, הם עושים כדבריו, ואכן היה חלק מהעם שנשמע להם ורצו לחזור מצרימה, אחרי כל הנסים הגלויים שראו כולם, והטעם שנשארו במצרים אע״פ שסבלו שם רבות מהנוגשׂים ובפרט לאחר שכל ישראל כבר יצאו משם, אפשר לומר מפני שלא היו מוכנים להודות בצדקת משה ואהרן שהצליחו להוציאם ממצרים ולגאלם, אבל עתה אם אכן יצליחו להכניס מורך בלב ישראל ולהחזירם למצרים תחת יד פרעה, אם כן יתברר למפרע שאכן משה לא הצליח לגאלם מיד מצרים ואז נשארו הם הצודקים בטענתם.

יש להתבונן בכוחם ועצמתם של צמד אלו. כיצד הם שׂרדו עד כה?! את קרח הניעו הקנאה והכבוד, אך מה הניע אותם? מה הם קבלו בתמורה להתנהלותם?

מבאר המהר"ל סוגיה עלומה זו בספרו "גבורת ה'" (פרק י"ט): "ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם "רצועת מרדות" למשה וישראל ונתחזקו פעמים הרבה בזה, ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם הם דתן ואבירם ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה. וכאשר תבין דברי חכמים תדע כי דתן ואבירם הם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן".

מה פשר הדבר: "רצועת מרדות" או "מתנגדים תמיד"? בפשטות הכוונה שלא ינסה המתבונן להבין את מחלוקתם בהסבר מקומי לאירוע בודד, אלא הם מתנגדים מהותיים להנהגת משה ולאהרון ויהי מה! ומדוע? על כך ממשיך לבאר המהר"ל:

"כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, גם זה לעומת זה כי הרע הוא לעמת הטוב תמיד, לכך היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו, ולפיכך היו תמיד אלו השנים מתנגדים להם בעצמם".

ביאור הדברים: למדונו חז"ל  שיש חוק  רוחני בעולם ושמו: "זה לעומת זה" בכל מקום שיש קדושה טהורה , יש כוח נגדי שווה של טמאה. אין אפשרות לקדושה להתפשט כאשר אין ברקע כוח נגדי. וזאת כדי לאפשר בחירה בין האור לחושך. בין הרעים לטובים. כפי הנאמר בחז"ל: "לא קם בישראל כמשה עוד, אך באומות העולם קם - בלעם הרשע" כך גם בתוך העולם היהודי, בעולם שבו קיימים משה ואהרון במהלך שאותו מוליכים הם את העם, חייבים להימצא גם דתן ואבירם. התובעים בצורה מכעיסה ומקוממת בכל פעם בירור מחדש. וע"כ גאולת ישראל ממצרים בנויה משני מרכיבים - 'שני הגואלים'- משה ואהרון,  ו'שני מקלקלים' ששמם: דתן ואבירם. כפי הנאמר בפרשת המרגלים לאחר שהוציאו את דיבת הארץ: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם י"ד ד') על כך נאמר במדרש תהילים: "בקשו למנות דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרן"! כלומר העם ראה בהם בזמני נפילה כמנהיגים המהווים תחליף לאורם וקדושתם של משה ואהרון. (תכלת מרדכי)

לאור דברים אלו מובן מדוע  אין טעם  לנסות להסביר הגיונית את פשר התנהגותם הקלוקלת של דתן ואבירם. מדוע ולמה, ואפילו לא לחפש מניעים או אינטרסים. אלא זהו חוק אלוקי. היכן שיש קדושה יש טומאה. היכן שיש אהבה יש שנאה, היכן שיש פלגני האומה יש את אוהבי ומאחדי האומה. איש לא כפה על דתן ואבירם  להיות המייצגים של הכוח המתנגד לקדושה הם בחרו מעצמם להיות בצד הרע! וסופם שהוקעו לדיראון עולם. מאז ולתמיד נשארת ליהודי הבחירה לאיזה צד להשתייך. "ובחרת בחיים".