ה"צדק" הוא מטבע עובר לסוחר. רגילים להשתמש בו בהרבה הזדמנויות, פעמים רבות גם... שלא בצדק. לעתים, בשם הצדק והיושר מוכנים אנשים לעשות מעשים המנוגדים בתכלית לצדק הבסיסי. השלילה שבפעולות פסולות, כפולה פי כמה אם הן מעוטרות בעטרת 'הצדק'.

פלוני שואף להגיע למשרה רמה, משום שתאוות הכבוד שלו אינה יודעת שובע. אם ננסה לשאול את פיו, הוא יוכיח באין ספור טעמים שלא אל הממון ולא אל השררה נשואות עיניו, רק השלטת הצדק והאמת היא מגמתו, אך הזיוף ניכר בפעולותיו.

בורא העולם טבע בקִרבנו את הגרעין הפנימי הטהור המשווע לצדק, והעניק לנו את התורה, שבה הוא קורא לנו: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ'). הוא קורא לנו לעשות ככל שביכולתנו כדי לפתח את גרעין הצדק המצוי במעמקי הלב. עם זאת, מכיוון שלא כל הנראה כצדק - אכן צדק הוא, נקראים אנו לבדוק היטב את הנושא לבל ניכשל בזיופים.

מן הראוי לשאול: מאחר שאנו כה רגישים לערכי צדק ויושר, איך ייתכן שאנשים יזייפו אותם, ואנו לא נבחין בכך?

דומה שהתשובה היא משום שכל תיאוריות השקר, יש בהן קורטוב אמת, והוא הגורם לטעות. שקר מוחלט הוא דבר מופרך, ואין לו סיכוי להתקבל. קורטוב האמת שבשקר, הוא המעמידו על רגליו ומעניק לו כח קיום. "חצי אמת גרועה מן השקר", כי היא מסמאת את העינים לחשוב שאמת לפנינו.

כולנו מכירים משטרים שחרטו על דגלם עקרונות צודקים, כמו: אחוות עמים, צדק, שוויון חברתי ועוד, וכולנו יודעים אלו זוועות הם חוללו בשם הצדק שרוממותו בפיהם.

השימוש הנפוץ בשם הצדק מלמדנו, שאצל כל בן תרבות נחשב הצדק כערך עליון. יוצר האדם בראנו במתכונת שבה נשמר תמיד מקום של כבוד בתודעתנו לצדק. זהו ניצוץ מצלם האלוקים הטבוע באדם.

הערך היחיד שביחס אליו משתמשת התורה בציווי "תרדוף" הוא רק הצדק. יש בכך די כדי להעמידנו על היחס המיוחד שרוחשת לו התורה. אך יש לדעת, ערך אמיתי אי אפשר להשיג במנוד ראש. יגיעה רבה ומאמץ דרושים כדי לקנותו, לכן' קוראת התורה לאדם לרדוף בעקביות אחר הצדק, ואם לא ישקיע מאמץ ברדיפה זו, הצדק לא יושג.

מלבד הזהירות מתערובת שקר, ניתן ללמוד מצו התורהף "צדק צדק תרדוף", קו עקרוני נוסף.

יש הסבורים שכאשר המטרה העומדת מול העיניים, צודקת, יש לשאוף להגיע אליה בכל מחיר. לדידם, אין לתת את הדעת לאי אלו צעדים לא הגונים שייעשו בדרך, אולם הציווי הכפול: "צדק צדק תרדוף", מלמד כי את הצדק יש לרדוף אך ורק בדרכי צדק.

זאת ועוד, צו התורה: "צדק – צדק תרדוף", קובע שהמטרה הסופית של הצדק לא תסור לרגע מן התודעה. קיומו של הצדק הוא החשוב מכל, גם אם בסופו של דבר הוא נעשה ע"י הזולת.

ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" (פרק א', י"ג) מתאר אדם נעלה שהוא ובני ביתו הידרו במצות הכנסת אורחים. פעם אחת הזמינו לשבת לביתם אורח מסויים, וכל בני הבית נערכו כיאות לקבל את פניו, אלא שמפאת חוסר ידיעה, שלח הממונה על חלוקת האורחים את האורח לביתו של אדם אחר. כששב אותו אדם בליל שבת לביתו בגפו, קל לתאר איזו עגמת הנפש נגרמה לבני המשפחה. אולם אותו אדם הסביר להם בנועם שאין מקום להתעצב. אורח אינו נכס שאנו סוחרים בו. דאגתנו נתונה רק לבל יחסר לאורח מאומה, ומכיון שכך אמנם נעשה, מה משנה מיהו המארח?! טובת האורח היא המטרה, והטירחה עבורו אינה אלא אמצעי כדי לספק זאת. כיון שהושגה המטרה, צער למה?

אומנם לא כולם נוהגים כאותו אדם נעלה. ניתן לפגוש בפלוני הנחשב מן המהדרים במצוות, אולם אם ינסה מאן דהוא לחטוף ממנו מצווה, הוא מסוגל להתקוטט עימו. אין זאת אלא שהאמצעי השכיח ממנו את העובדה כי קיימת מטרה או אולי הפך האמצעי עצמו למטרה בעיני אותו אדם. שתי אפשרויות אלו אינן מוליכות לשלימות.

התורה מגלה רגישות רבה לחובת השלטת הצדק בישראל. התורה גם מפרטת את הכישורים הנדרשים משופטי ישראל: יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע, וכמובן בקיאים היטב בהלכה.

חכמינו התבטאו: "כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" (ספרי, מובא ברש"י). ואמנם, ישעיהו הנביא מתנבא כי בסופו של דבר זהו המירשם לגאולה (א', כ"ז): "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

הנביאים התריעו בחריפות נגד שופטים שנתנו ידם למעשי עוול. נציין את דברי הנביא ישעיהו שהתנבא (א', כ"א-כ"ג): "מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים... כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

על הדיין לשים את לבו גם לסיטואציה הבאה:

מבחינת סעיפי החוק היבש, עלול להתהוות מצב משפטי, שבו יטה הצדק לטובת אחד הצדדים המתדיינים, אולם למרות תמונת המצב הברורה, לכאורה, חש השופט בעת הדיון שלפניו "דין מרומה". תחושה עמומה לוחשת בלבו, שבסך הכל הצליחו עורכי דין מתוחכמים לגייס בצורה מבריקה את סעיפי החוק לטובת הצד הלא צודק. אין הוא יכול להוכיח זאת, אולם, התחושה קיימת בלבו, באופן זה דורש ממנו מושג הצדק להתחשב בה.

אם יתבצר השופט מאחורי סעיפי החוק היבש או אם יפסוק לפי מראה עיניו בהתאם לסיכומי הראיות שהובאו לפניו, תוך התעלמות מן הקולות העולים מלבו - אי אפשר יהיה לבוא אליו בטענות, כי הוא פסק כפי ש"כתוב בספר". אך על כן כתובה המילה "צדק" פעם נוספת. היא מודיעה לשופט שעליו לחזור ולדקדק הרבה, כדי למצוא את האמת הברורה. צדק אין פירושו רק "להיות בסדר" מבחינת החוק הרשמי. צדק מובנו, עשיית מעשה נכון בהתאם לאמת המוחלטת.

המציאות מזמנת אין סוף וואריאציות של מקרים שבהם חייב האדם לדעת כיצד לנהוג בהתאם לשיקולי הצדק, כגון, האם עליו לוותר או לעמוד על זכותו. הדבר יכול לקרות לאדם בעת מאבק על מקום חניה בעיר עמוסת רכב. הוא זקוק להנחייה זו בתחרות על משרות ותפקידים, במכלול היחסים בין עובד למעביד, בסבך היחסים החברתיים והמשפחתיים ובנפתולי החיים. בכל תא ברקמת חיינו גוברת בקרבנו הנטיה הטבעית לעמוד על דעתנו ולא לוותר לזולת, לדרוש את זכויותינו "עד הסוף". על כן זקוקים אנו לאמת-מידה אובייקטיבית של צדק, שביכולתה להסדיר מאבק מתמשך זה בקרב הבריות.

הפשרה היא פן לגיטימי של הצדק. אין היא פתרון של חוסר ברירה רק משום שאין אנו מצליחים להתגבר על בעיה מסויימת. הפשרה עצמה מבטאת את הצדק. משום כך כתובה המילה "צדק" בפסוקנו פעמיים, להדגיש את פניו הכפולות של הצדק, את הפנים המשלימות זו את זו. האזהרה היא: רדוף אחר הצדק, ואז תגיע אל הפשרה.