מכונית מתוצרת קונצרן מיצובישי זכתה לסמל "קניית קולות" של חברי כנסת ישראליים. אבי ההגדרה הוא אלכסנדר גולדפרב, שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת "צומת", ופרש ממנה יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ', חבריו למפלגה. גולדפרב תמך בממשלת רבין בימי הסכמי אוסלו בשנת 1995, ובסיועו הועברו הסכמים אלו בכנסת. בקרב חוגי הימין נטען כי גולדפרב חבר לרבין לאחר שהובטח לו כי ימונה לסגן שר בממשלתו ויזכה במכונית מיצובישי. גם אם מדובר בבדיה, זכה ח"כ גולדפרב שתקרא ה"מיצובישי" על שמו.

סגולתו ההרסנית של השוחד אינה מתבטאת רק בעובדה שהוא מטה את דעתו של מקבל השוחד, היא מתבטאת גם בכך שמקבל השוחד אינו מאמין כי נטייתו לטובת נותן השוחד, מקורה בשוחד שקיבל. הוא מסרב להכיר בכך כי השוחד שקיבל הוא האחראי להסברים ולצידוקים ההגיוניים והמקוריים העולים בדעתו. מסיבה זו מתכחשים מקבלי השוחד להאשמות המוטחות בהם. התכחשות זו אין מקורה בבושה בלבד. מקבלי השוחד מאמינים באמת ובתמים כי לא הוא זה שהשפיע על החלטתם.

אם נטען באוזניו של אלכס גולדפרב כי ההבטחה למנותו לסגן שר ולקבלת מיצובישי הם שהביאוהו לתמוך בהסכם אוסלו, הוא בודאי יצדיק את מעשהו ויוכיח כי מדובר במהפך אידיאולוגי טהור, שלא נבע משיקולים זרים, חלילה.

בין אם צדקו מתנגדיו ובין אם לא, מלמד מקרהו של גולדפרב עד היכן יכולה להגיע השפעתו של השוחד. בכוחו לקבוע את עתידן של מדינות על כל ההשלכות שבדבר.

בין צדק למשפט

בתאריך 12.07.2010 קיבל בית המשפט בפתח תקווה את עיסקת הטיעון שנרקמה עם בני הזוג שדרסו את הילד אמיר בלחסן, והפקירוהו כשהוא מדמם חסר הכרה, וגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. אמנם, אפשר להתווכח עם גזר הדין ולטעון שהוא קל מדי ביחס לעבירה, אלא שעדיין מדובר בעונש מאסר. העיוות שבגזר הדין התגלה לאחר שפיני כהן זרק את נעלו לעבר נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש. בגין מעשהו נגזר עליו שלוש שנות מאסר בפועל. בעקבות גזר הדין הביע אביו של אמיר בלחסן את תסכולו מגזר הדין המקל של דורסי בנו.

עכשיו ינסו המשפטנים את כוחם ויפלפלו במילים, כי תקיפת עובד ציבור חמורה יותר, ועל כן גם העונש חמור יותר... שאין תפקידו של בית המשפט לעשות צדק אלא דין... ינסו ככל שינסו, העובדה היא שעל דורסי ילד שהפקירוהו בדעה צלולה, גזר בית משפט בישראל שלוש שנות מאסר, ועל אדם שזרק נעל על שופטת גזר בית משפט עונש זהה.

האם פיני כהן סיכן במעשיו את חייה של דורית בייניש? האם מעשהו מלמד על זלזולו המופגן בחיי אדם? מסתבר שלא. בכל אופן פיני כהן זרק נעל על האדם הלא נכון. אף על פי ש"שופטי ישראל אינם מושפעים כלל מדעותיהם האישיות, בבואם לפסוק את הדין", כפי שטען נשיא ה"עליון" לשעבר, פרופ' אהרן ברק, קשה מאוד ליצור אנושי להיות גם הקרבן, גם השופט וגם התליין, בלי להיות משוחד.

כבר קבעו חז"ל כי "אדם קרוב אצל עצמו". מתוך שאיפתנו לרפד את רצונותינו ואת דעותינו, אנו שופטים את המציאות באופן התואם את עמדותינו. הדבר משול לאדם הצועד עם עגלתו ב"סופר מרקט". הוא קונה רק את המוצרים החביבים עליו, וזאת אף שלידם מונחים מוצרים נוספים. אם נשאל מדוע לא נטל אותם, הוא ישיב כי הם אינם "מתאימים לו". בדיוק כך אנו נוהגים עם המידע הזורם אל תודעתנו. אנו נוטלים ממנו רק את מה שמתאים לנו ולאורח חיינו, ומתעלמים מהשאר, מפני שאנו משוחדים. ידוע כי "קרוב – פסול לעדות", לפי שקירבתו יש בה כדי להטות את עדותו לטובת קרובו.

האם יתכן כי נדון לכף חובה אדם המספק את כל צרכינו ומאויינו ללא כל בקשת תמורה מצידו? הייתכן כי נזרוק אבן לבאר שממנה אנו שותים? אם כן, כיצד נוכל לדון את עצמנו לכף חובה? האם נוכל להצדיק אדם או חברה, דעה או עמדה המסכנת את איכות חיינו? מסתבר שהדבר כמעט בלתי אפשרי.

נמצא כי הסכנה שבשוחד העצמי גדולה מזו של השוחד הממוני ודומיו, גם משום תדירותו וגם משום שאי אפשר להוכיחו, שהרי ה"נותן" וה"מקבל" הם "אני" בלבד.

התורה מצווה (דברים ט"ז, י"ח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

כדי להציל את האדם מן השוחד העצמי, דורשת התורה מן האדם להציב בשעריו "שופטים ושוטרים". להציב בפתחו של כל חוש וחוש מחושיו את שוטרי ה"דעת". בעזרתם יוכל לשפוט את המציאות משפט צדק. קבלת נתונים בלתי מבוקרת מן החושים טומנת בחובה את הטיית משפט המציאות, והיא מביאה לעיוות.

הגמרא מתארת כי בין אריסו של רבי ישמעאל לחברו התגלעה מחלוקת ממונית. כדי להכריעה ביקש האריס לדון עם חברו בפני אדונו ורבו. מסיבה זו הקדים ביום אחד את משלוח הפירות השבועי לביתו של רבי ישמעאל רבו. כששאלו רבי ישמעאל לסיבת הדבר, הסביר האריס כי עקב הדיון בבית דינו, שנקבע למחר, לא יוכל להביא את משלוח הפירות בזמן הקבוע, ועל כן הקדימו. בעקבות דבריו סירב רבי ישמעאל לדונו בבית דינו ושלחו לבית דין אחר.

בעת הדיון האזין רבי ישמעאל לטיעוני אריסו, תוך שהוא מהפך בדעתו כאומר – אם יטען טענה זו יזכה, ואם יטען טענה זו יתחייב.

עם תום הדיון אמר רבי ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי (שהרי סירב לדונו), ואם נטלתי (את הפירות שהביא האריס) שלי נטלתי (שפירותיו הם), כך (ניסיתי להפך בזכותו של אריסי), מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

למרות ששוחד הממון בולט יותר, השפעתן של טובות הנאה כגון חנופה, שוחד דברים או הבטחת כבוד, אינן פחותות ממנו ואפשר שחמורות אף יותר. אף שאפשר שיינצל האדם משוחד הממון ודומיו, קיים שוחד שכמעט שאין לך אדם שניצל ממנו, והוא השוחד העצמי.

כשם שהשופט נדרש להציב מול עיניו את מידת האמת בלבד. תפקידן של המצוות להביא את האדם לביטול רצונו העצמי בפני רצון בוראו. חינוך זה יביא את האדם ליכולת התגברות על אהבתו העצמית ולהעצמת מקומה של האמת בחייו. כנאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". גם אם האדם אינו נוטל שוחד, עדיין מסוגל הוא ליפול ברשתו של השוחד העצמי, ולפיכך זקוק הוא לשוטרים. ובכן... מיהו האדם שאינו נוטל שוחד?