טיסת K.L.M מאמסטרדם לישראל. הרב ישי וליס ששב זה עתה מסמינר ערכים, התמקם בכיסאו, ולצדו התיישב איש עסקים ישראלי. אותות הצלחת הסמינר נתנו חשק לרב וליס להמשיך את ההשפעה עם זה שלצדו... שיחה ערה התפתחה ביניהם. כנהוג בטיסות, המזמינים את ארוחת "הגלאט" מקבלים את מנת האוכל ראשונים. הרב וליס קיבל לידו את מנת הגלאט שהכילה פיסת עוף בינונית בתוספת אורז ואפונה. דקותיים אח"כ קיבל חברו את הארוחה הרשמית של: K.L.M  אלא שהיא רח"ל "טריפה"... בחצי עין הציץ הרב וליס לראות מהם מעדני הטרפה שהוגשו לשכן... והנה להפתעתו: עוף, אורז ואפונה... הוא פנה אליו בפליאה: "ראה, ארוחת הגלאט שלי זהה לארוחתך, לו היית יודע זאת מראש, בוודאי היית מזמין ארוחת גלאט. הלא כן?!   להפתעתו, השיב האיש בשלילה!: "אני חילוני!" השיב האיש ביבושת. "נו, ואז?" - שאל הרב ישי. ניחא אם היו מגישים לך מעדני תבל, הייתי מבין שהנסיון קשה עבורך, אך התפריט של שנינו שווה בכמותו ובטעמו, מדוע שלא תעדיף כשר?!" החבר לטיסה כלל לא התרשם: "אתה באמת לא מבין?! אני חילוני! נקודה! לחילוני אין עניין לאכול כשר!" הוא נעץ את מזלגו בעוף ופתח באכילה. הרב וליס מספר את הדברים בכאב גדול: "כאב לי לראות את היהודי סועד סעודת טריפה לתאבון, וכאב לי יותר הקבעון שהוכרז שוב ושוב: "אני חילוני". קביעה זו כביכול פוטרת אותו מייסורי מצפון, ומרצון מינימלי לממש את היותו יהודי".         

בפרשת שופטים משרטטת התורה את הראויים מעם ישראל לצאת ל"מלחמת מצווה", כפי הנאמר: "כי תצא למלחמה על אֹיְבֶיךָ וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ד' אלוקיך עמך הַמַעַלְך מארץ מצרים... ונגש הכהן ודִבֶּר אל העם. ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" (דברים כ' א') "שמע ישראל" - מביא רש"י את דברי הגמרא: "אפילו אין בכם זכות אלא "קריאת שמע בלבד", כדאי אתם שיושיע אתכם". בהמשך, התורה מצווה שהשוטרים ישלחו לביתם את אלו אשר יש חשש שיטילו מורך לב בעם בשעת המלחמה, כמו אדם אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ומסיימת ב"איש הירא ורך הלבב" שישוב לביתו, פן יִמַס את לבב אחיו במלחמה. ומיהו אותו "ירא"? מביא רש"י את מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי: ר"ע סובר שעסקינן באיש שאינו מסוגל לראות חרב שלופה, ואילו ריה"ג סובר שעסקינן בירא מעבירות שבידו.

מבארים מפרשי התורה, שפרשה זו לא מסתכמת בהוראת שעה מיהו הראוי לצאת למלחמה, כי אם בדמות של היהודי הרצוי והראוי, העוסק בעבודת ד', ובמלחמת היצרים היום יומית. יש  להתבונן בדברי ריה"ג על אותו "ירא" מעבירות שבידו, נשמע מדבריו שזוהי דמות שלילית. אך הנה המעיין בספרי מוסר ויראה, ימצא שזו לכאורה הדמות החיובית הראויה! כפי הנאמר במשלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". (כ"ח י"ד) ואילו האיש החושב עצמו כנקי מעבירות "כטלית שכולה תכלת" הוא הוא הראוי לגינוי! מדוע א"כ איש "ירא" זה אינו דמות חיובית?! ובכלל יש להבין: ישנה "מצוות התשובה" ואם "ירא" זה חושש מעבירות שבידו, עליו לנהוג כפי הכללים ששׂרטטו לנו חז"ל בעניין התשובה, ושב ורפא לו! מה א"כ חששותיו? ולא מדובר באיש הסובל מעצבים מתוחים ומהפרעות נפשיות, הגורמות לו חרדות ופחדים, שכן התורה פונה בציוויה רק אל היהודי הבריא בנפשו! מיהו א"כ אותו "ירא" השלילי?!

נראה שיסוד הדברים נמצא במעשה באלישע בן אבויה. אותו אלישע היה בעברו מגדולי התנאים, ענק שבענקים, אך יצא לתרבות רעה וירד לתחתית השפלות עד שנקרא בחז"ל: "אַחֶר" תלמידו רבי מאיר דבק בו גם לאחר שסרך. הוא פוגש את רבו בעיצומה של שבת רוכב על סוסו! גם בשפלות זו לא עזבו רבי מאיר והלך לצדו לשמוע את דברי תורתו. יצאו השניים את העיר והלכו כברת דרך ואז פנה אליו אלישע ואמר: "דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת. אמר לו: מניין אתה יודע? אמר לו: מטלפי סוסי, שהייתי מונה והולך אלפיים אמה. אמר לו: וכל זו החכמה יש בך, ואין אתה חוזר בך? אמר לו: אין אני יכול. אמר לו: למה? אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים, רוכב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים, ואומרת: "שובו בנים שובבים", חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי". (ירושלמי חגיגה ב.)

כיצד מתיישבים דברי בת הקול עם דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה (פרק א' ג'): "התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, י"ב) וכך גם פסק  הרמב"ם בפרק ג' הלכה י"ד: "אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא! שאין לך דבר שעומד בפני התשובה! אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". ובמה אלישע בן אבויה גרוע ממנשה שרצח את סבו ישעיהו הנביא, ובחמישים שנים חטא בשפיכות דמים ועבודה זרה. ולמרות הכול ברגע האחרון חתר לו הקב"ה חתירה תחת כיסא הכבוד ופתח לו דלתי התשובה?!

מעשה זה מובא גם בתלמוד בבלי במסכת חגיגה (ט"ו.) אך בשינוי קטן אבל משמעותי מאד, שם נאמר שענה אלישע לתלמידו: "שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" חוץ מאחר" לכשנדייק במילים נראה שהשינוי בין הבבלי לירושלמי הוא בשם הניתן לו, בבבלי קראו לו: "אחר" ובירושלמי קראו לו בשמו: "אלישע בן אבויה". הכלל הוא שכשיש שינוי בין הירושלמי לבבלי הולכים אחר הבבלי. יש להבין מהו ההבדל המהותי אם בשמיעתו את בת קול בשם הכינוי שלו: "אחר" לבין אם שמע את שמו המקורי?

מבאר הגה"ח רבי יוסף יצחק יעקבסון שליט"א ישוב נפלא: בת הקול יצאה אל אלישע בן אבויה כשהיה בשיא שפלותו, רוכב על סוסו בעיצומו של יום הכיפורים למרגלות חורבות הר הבית. גם שם פונים אליו משמים ואומרים לו: "שובו בנים שובבים" כולם כולל כל הרשעים שהרשיעו ביותר! השמים פתוחים לכולם! "חוץ מאחר"  שפרושו, מלבד זה המדמה עצמו כ"אחר" היוצר לעצמו תדמית: "אחר", חש עצמו כזר, מנוכר, לאלוקיו ולעמו. בוגד בבוראו, בתורתו, במשפחתו ובעמו. הוא חושב לעצמו שהקריאה של: "שובו בנים שובבים" לא כוללת אותו! כי הוא יצא מכלל ישראל. אך הוא טועה טעות נוראה ועצומה! כי הוא לא אחר! יהודי הוא! בן מלך אהוב הוא! הוא באמת לא אחר אלא בן שובב שסרך! זו א"כ הסיבה בשינוי הלשון בין הבבלי לירושלמי, הקול האמיתי שנשמע היה: "אחר" ולא: "אלישע בן אבויה"! כי אין יהודי שנסגרו בפניו דרכי התשובה! אלא "אחר" זהו שם תואר לאחר - הרואה עצמו זר ליהדותו ולעמו. הטרגדיה היא שהוא זיהה עצמו כ"אחר"; הוא חיבר בין אלישע בן אבויה ל"אחר".

ונראה, אולי, שזהו פרופיל אישיותו של אותו: "ירא מעבירות שבידו" עסקינן באדם שבמקום לעשות תשובה ולשנות את דרכו, הוא נושא כל חייו את קופת השרצים על גבו. אחד כזה אכן "ישוב לביתו" כלומר, ישוב לביתו האמיתי אל חיק אביו שבשמים, ואז ישנה גם את תדמיתו לתדמית יהודי כשר שבזכות מצוות התשובה, שב לאישיותו החיובית שהיתה עוד קודם החטא. זהו עומק הבקשה: "השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". שנחזור לֶמַה שהיינו קודם לחטא. זוהי עבודתנו בחודש הרחמים והסליחות: לדעת ולהפנים שאנו בני מלכים. ובעקבות מצוות התשובה, נזכה להשיל מעצמנו את תדמיתנו השלילית, ונזהה עצמנו באור יהודי חיובי.