מטרתו של העונש השמיימי, שונה לחלוטין מהמטרות שאותן מציבה המערכת המשפטית הארצית בבואה לדון אדם שחטא. העונש שניתן משמים מתקן את הרקע לחטא ומסייע לו להבין שהוא שגה בדרכו. העונש יוצר תקוה לעתיד טוב יותר, עתיד המצוייד בעבר שנלמד לקחו!

אדם העובר על חוקי מדינה נענש מפאת שתי סיבות: א) הסדר הציבורי דורש גמול על פשעים, ב) כדי להרתיע אחרים מללכת בדרכיו. שיקום הפושע - למרות היותו אחת המטרות המוצהרות של מתקני הכליאה - אינו נמנה עם הסיבות שהשופט גוזר בגללן עונש מאסר ממושך יותר. השיקום - אם הוא אכן קיים - הינו כדי להבטיח את שלומם של האנשים בעתיד. לעומת זאת, אצל הקב"ה מטרת העונש היא עבור החוטא עצמו ולטובתו. מטרתו להביאו להכרה פנימית שתמנע ממנו ליפול שוב במכמורות החטא.

הגורמים הרוחניים העומדים מאחורי מחלה, למשל, הם הקובעים את משך המחלה ואת עוצמתה. מחלה שנשלחה לאדם משמיים כדי לתקן ליקויים, תיעלם ברגע שיושג התיקון. המחלה אינה אלא ביטוי חיצוני, נורת ביקורת לפגם הפנימי. אם האדם תיקן את הטעון תיקון, שוב אין סיבה למחלה והיא תיעלם.

למחלה או לצרות הנגזרות ממרום ישנן מספר מטרות:

לעתים מהווה המחלה עצמה עונש, ומופיעה כגמול על חטאיו של האדם. לעתים, כאמור, יש למחלה מטרות חיוביות, היא מראה לאדם את מגבלותיו ומוכיחה שלא הכל תלוי בו. על פי אותו משקל, אם המחלה קשה, היא מאותתת לו שחיי האדם מוגבלים, ושעליו להסיק מסקנות ולרומם את מדרגתו הרוחנית. לעתים המחלה היא מבחן שה' שולח לאדם. ה' בוחן אותו כיצד יגיב. המחלה מהווה גם הזדמנות הניתנת לאדם לגלות כוחות נפשיים רדומים המצויים בלבו פנימה ולהוציא אותם אל הפועל.

מסיבה זו אין לתמוה על שעונשי שמים אינם ניתנים בשווה לכל החוטאים. ההשגחה העליונה גוזרת שפלוני ישלם עבור חטאיו בעולם הזה, ואילו אחר יקבל את גמולו בעולם הבא. יש הפורע את חובותיו בגופו ויש הלוקה בממונו. הקב"ה הוא היודע שתיקונו של האחד יצליח בדרך זו, ואילו תיקונו של רעהו בדרך שונה. ה' ממציא לכל אחד את דרך התיקון הפרטית שלו. אין ענישה קיבוצית, אלא דיון פרטני במרום לגבי כל אדם בנפרד.

ברוח זו ניתן להבין גם את עונשי האומה כולה. עונשים אלו נועדו לרפא אותה, לסייע לה לחדש את נעוריה ולהביאה למצב רוחני נעלה. לכן, שונה גורלה של כנסת ישראל מגורלם של יתר העמים, שייעודם שונה ועתידם אינו דומה לשלה.

אם ישכיל האדם להפיק את הלקח המתבקש מהמכות שנחתו עליו, יהפוך עונשו לפתח תקוה שיוביל אותו לעתיד טוב יותר. מאידך, האדם הממשיך לדבוק בחטאיו למרות העונש הניתך עליו, עלול, חלילה, לשקוע בביצה זו מבלי יכולת להחלץ.

בדרך כלל מגיעים אל האדם איתותים שונים לפני מתן העונש. הללו מודיעים לאדם שעליו לשים לב לדרכיו, להקדיש עוצמות נפש לתיקון דרכו, ולא לומר שמקרים "קטנים" אלו אינם אומרים לו מאומה.

אדם המאמין בה' מתייחס לכל תקלה כאזהרה ממרומים. אין מקרה ללא משמעות, אין ארוע שאין בו מוסר השכל לגבי מעשיו של האדם.

החיים מלאי הפתעות הם, לעתים לטובה ולעתים לרעה. בדרך כלל האנשים אינם מקדישים תשומת לב מרובה לכוס שנשברה או לשמשת חלון שהתנפצה. אמנם זהו ארוע בלתי נעים, אולם אין מייחסים לארועים כאלו משמעות מעבר למה שקרה.

אומנם אנשים שהאמונה משמשת להם כמצפן המכוון את דרך חייהם, מתייחסים גם לדברים אלו בכובד ראש. הם מודעים לעובדה שהכל נגזר משמים, ולכן אינם עוצמים את עיניהם במקרים אלו וממשיכים כאילו "לא קרה מאומה".

בפעם הבאה, כשניקלע לתאונה זעירה, נערוך חשבון לעצמנו; אולי זוהי אזהרה ממרומים הרומזת שעלינו לשפר את מעשינו. חשבון נפש זה מסוגל לחסוך מאיתנו צרות גדולות יותר בעתיד.

ואמנם תהליך זה אירע לעם ישראל. התורה התרתה בעם, כי בשל חטאי עבודה זרה, יגלה העם מארצו ויפוזר בין האומות: "והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל... העידותי בכם היום... כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה... והפיץ ה' אתכם בעמים..." (דברים ד', כ"ה).

ההתראות היו אמורות להרתיע את העם לבל ימשיך לחטוא. אולם, למרבה הצער, כשל העם ונענש קשות. סביר היה להניח כי פרשת כישלון זו תילמד היטב לבל תשוב. אולם מה מצערת היא העובדה, כי התהליך היה הפוך. הירידה לגלות הביאה לשפל רוחני נוסף. העם המשיך במשוגתו, כדברי המקרא: "ועבדתם שם אלהים מעשי ידי אדם, עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון" (דברים ד', כ"ח). הגלות שהיתה אמורה להוות תמרור אזהרה, הפכה לדאבון הלב, לאמצעי לקלקול נוסף. החטא הוביל לגלות, והגלות הוסיפה חטא על פשע. למראה תהליך כאוב ומסחרר זה, אנו עומדים אחוזי חרדה ותמהים: כיצד ניתן לצאת מהסחרור הנורא?

התשובה ניתנת בהמשך הפסוקים: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (דברים ד', כ"ט). "משם", מהמקום שבו אתה ניצב, שם תוכל לחפש את הקב"ה, ואף למצוא אותו. התורה מבטיחה שבקשה זו תישא פרי, ובלבד שהיא תנבע מעומק הלב: "כי המצוה הזאת... לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', י"א-י"ד). פסוקים אלו מתייחסים למצוות התשובה. את האפשרות לשוב אל ה' אין לחפש בשמי השמים, ואף לא מעבר לים. אין צורך להרחיק נדוד: "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

מאידך, קיים חיפוש שאינו מביא לתוצאות אמת. כדברי הנביא: "הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'" (עמוס ח', י"א).

זוהי נבואה על אודות רעב מיוחד שירד לעולם. בני האדם לא יתורו אחר לחם ומים. רעב גדול זה נסוב כולו על ענייני רוחניות. האנשים יחושו בחסר גדול ויבקשו לשמוע את דברי ה'.

אולם לא הכול יודעים את המשך הפסוק: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה', ולא ימצאו" (שם י"ב). אם הפסוק הקודם המודיע על הרעב לרוחניות, נשמע מפתיע, הרי פסוק זה מפתיע שבעתיים. אם הרעב אכן כה חמור, עד שאנשים מוכנים לשוטט בעבורו למרחקים, מדוע לא ימצאו את מבוקשם?

התשובה היא שהחיפושים אינם נערכים במקום הנכון. את דבר ה' אין לחפש בקצווי ארץ. עדות חיה לכך משמשים כיום אלפי צעירים המרגישים בחסר רוחני ומחפשים קורטוב רוחניות בארצות המזרח ובקצווי ארץ נוספים. הצמאון ממשיך להכביד למרות הנדודים! את הקב"ה יש לבקש במקום שבו מצוי האדם, בפנימיותו בתוככי לבו. באופן זה יוכתר החיפוש בהצלחה.