תאריך ההתכנסות חל ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. רבים מבין יוצאי מצרים מצאו במשך השנים הללו את מותם במדבר. משה דיבר אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

והנה, משה פונה אל המעטים, שעדיין זוכרים כחוויה אישית את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה - באותו מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית: "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם" (דברים כ"ט, ט"ו). עקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם נאמנות מוחלטת לברית ה'.

ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית - את המסד שעליו חייבת להתבסס המסורת מיום זה והלאה.

"אתם ידעתם"- הבנתם וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. פעם אחר פעם האזנתם לחוויות ולניסיונות שחוו והתנסו בהם אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, הביאו לכך שאין לכם צורך לחוות זאת אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.

הקרבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית, עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. הוא גם יודע: אב לא ישקר לבנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו.

על כן, אומר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם" - הלא אתם קיבלתם מאבותיכם, בעבורכם. ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם". אם תעבירו לבניכם את המסר באותה עצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו גם בניכם שותפים לחוויה הראשונית.

בעת כריתת הברית הפכה בשורת הר סיני למהות של עם ישראל, לחלק מישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע בעבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים, בורא העולם, לבין הכוחות המפעילים את היקום.

בעת המפגש האחרון המתקיים בינו לבין דור יוצאי מצרים ובניהם, מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר - ככוח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין הדור הראשון החי על פי הזיכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו. עם שמהיום והלאה יהיה עתידו תלוי בהעברה המדויקת והבלתי אמצעית של המסר הנובע מהר סיני.

תובנה זו מסייעת להבין ביתר שאת את הקושי הניצב בפני הדורות המאוחרים. הקושי נובע מהעתיד הקשה אשר צופה משה, שיבוא על בני ישראל, אם חלילה, לא ילכו בדרכי ה'.

ביום מותו של משה היו בני ישראל אחרי חוויה מזעזעת. הם שמעו על הפורענויות העתידות לבוא על העם (דברים כ"ח). הם עמדו מול הגורל היהודי המוזר, גורל שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.

אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם. תמונות כל הגלויות, הצרות והייסורים שינחתו על צאצאיהם.

באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית שכרתו בסיני עם האלוקים, מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה:

"בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה".

"אבל", הוסיף משה ואמר, "גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות - הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה"

הבורא כרת עמם ברית. הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.

הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.

בדורות מאוחרים יותר העלו השגות כלפי ברית זו.

באיזו זכות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים שיחייבו אותי? אם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת זכות להעניש אותי? הלא אני לא חתמתי על הברית ולא נשאלתי לדעתי. מדוע אפוא תקפה ברית זו גם כלפי?

התשובה היא שברית זו אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות.

כשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם.

ברית סיני עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין אם לא.