האנושות שצמחה מצאצאי נח, שריד דור המבול, חיה בתחילתה חיי שוויון ודמוקרטיה, כך עולה מן המקורות. היו אלו חיי רועים נוודים, המפתחים לאיטם תרבות טכנולוגית ששיפרה את תנאי חייהם החומריים. בראשם עמדו מנהיגים, ראשי בתי אב, שהובילום והדריכום. רוחם של בריות בראשית אלו היתה בת חורין, ולא היתה משועבדת לאיש.

אך כל זה היה רק עד עלות נמרוד על בימת עמי קדם, עד היום שבו הוא החדיר לאנושות מושגים חדשים שעיוותו את צורת חייהם השוויונית. וכך נאמר (בראשית י', ח'-ט'): "וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני ה'".

גם לפניו היו גיבורים. גם לפניו משלו מושלים על בני עמם. אולם הוא היה הראשון שהעניק ערך בלעדי לגבורתו, וראה בה חזות הכול. בכך שינה את אופיה האמיתי של הגבורה. כל עוד משמשת הגבורה כאמצעי וכעזר למושגים האמיתיים, בכוחה להביא ברכה לעולם (בהגנה על חלשים, בהתייצבות לימין הצודק ובהצלת הנתון לסכנת נפשות). אך אם הזוכה בה הופך אותה למטרה בפני עצמה, הוא מסכן את סביבתו הקרובה והרחוקה.

נמרוד "החל להיות גיבור", הוא היה הראשון שהיה מודע לכוחותיו הפיזיים הכבירים, והם הפכו לאופיו ולייעודו, לטעם קיומו ולתמצית חייו.

זו "תרומתו" של נמרוד לאנושות. האיש שכבש מעמד בכורה בהפגנת גבורה ובדרכי צייד, הנהיג בבקעת שנער דגם שלטוני חדש. הוא השליט ממשל טוטליטרי, שהבריות משועבדות לו בגופן ובנפשן, במעשיהן ובמחשבותיהן.

הטוטליטריות אינה סובלת רשות אחרת לצידה. על כן בכל מקום שבו השתלטה, היא כפפה לממסדה גם את דת המדינה וגם את אמונת המאמינים. כל מחשבה השונה ממחשבת השלטון, היא בעיניה סכנה מוחשית לקיומה. המאמין בזכותו לשלוט על בני אדם, המתיימר לשעבדם לרצונו, יודע שכל עוד רוחם חופשית, כל עוד יש להם נטיה עצמית ועצמאית - שליטתו בהם מוגבלת. העריץ דורש שיעריצו רק אותו. מסיבה זו עומדת המלחמה באמונה באלוקים במרכז חייהם של המשטרים הטוטליטריים. זהו קרב על לב העבדים, עבדי המשטר, מנמרוד ועד היטלר, משנער ועד לרוסיה הסובייטית.

אם בתחילת דרכם משתלטים העריצים על ההמונים בעזרת הכח הגס והאלים, באמצעות מזימות צייד, תככים ואימה, את המשך שלטונם הם מבססים גם על שפת חלקות וחנופה. בתעמולתם הם יצליחו ליצור בערמה זהות מוחלטת בין רצונם האישי לשלוט לבין מטרותיו הלאומיות של העם. הם יעוררו בלב העם גאווה ותחושת ייעוד, וידחפוהו להגשמת מטרות-על כבירות, תוך הקרבה אישית טוטלית של היחיד למען השלטון, שהפך לפתע למתחשב ולתומך. מטרות-על אלו הן למעשה רצונו הכמוס של השליט.

על ציר זה יסובו כל הדיקטטורות מימי בראשית, ממציבי חזון מגדל בבל, שעל ראשו הוטל להגיע לשמים, ועד לחלום החברה הקומוניסטית שזה לא מכבר היו מיליארדי בני אנוש משועבדים לגחמותיה, תוך ניסיון להשליט אותה על פני תבל כולה.

מי שתל בלב האנשים את הרעיון לבנות את מגדל בבל? "ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם" (שם י"א, ד').

במבט ראשון נראה כי הדברים עלו מתוך הסכמה כללית, שהרי נאמר: "ויאמרו איש אל רעהו" (שם, ג'). אולם חכמינו חשפו בפנינו שהמניע שדחף לתנועה המונית וספונטאנית זו לבניית המגדל, היה נמרוד עצמו. שאיפתו היתה לעשות לעצמו שם, להאדיר את מלכותו לדורות. הוא חשב על עצמו בלבד, אולם הוא דיבר בלשון רבים. הוא פיתה את ההמונים שכבודם ושמם יגדלו בארץ, ושלמען מטרה זו כדאי להם לגייס את כל המשאבים, משאבי החומר והרוח גם יחד (חולין פ"ט, א').

וכאן, בנקודה זו, טמון האסון.

האדם נברא יחידי ומכאן סוד חשיבותו, מכאן סוד יחודו. ואכן "כל המאבד נפש אחת... כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ז, א'). החברה, המדינה והמשטר נוצרו למען היחיד, כדי לתמוך בו, לסייע לו להגשים את עצמו ואת ייעודו. החברה היא במהותה המשחרר הגדול של היחיד. הרבה אנשים הינם הרבה עולמות, אין הם עדר נעדר זהות.

בהנהגת נמרוד שונים היו פני הדברים. לפי השיטה שפיתח, כפוף האזרח לחלוטין למטרות העם. עליו לוותר על הכול למען הכלל. ערכו האישי נשחק עד עפר. עליו להקריב את עצמו כליל על מזבח המטרה הגדולה, מטרה שבסופו של דבר היא שאיפתו האישית של השליט בלבד, והיא: בניית המגדל.

בימי מגדל בבל הגיעו הדברים עד לאבסורד מזוויע.

אם נפל אדם מן המגדל ומת, לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים: "אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" האדם הפך אפוא לאמצעי, והלבנה - למטרה! האדם הפך לאבק שאבד בתהום הנשיה למרגלות המגדל. הוא נשחק עד עפר, כפשוטם של מילים, ללא כל מליצה.

זהו אחד החטאים של בוני המגדל. אך זהו גם חטאם של בוני המגדלים הלא אנושיים בכל דור. האם בתרבות האנושית בת דורנו אין האדם נשחק לחלוטין בתוככי המרוץ האינסופי להשגת עוד דולר מרוט? להשגת מקום כלשהו בתחום המשרות, בתחום הפרסומת ובתחום הכבוד? מי שם לב לאדם, כאשר כולם רצים מחוסרי נשימה?

אנושות כזאת ראוי לה שתהיה מופרדת ומפוצלת לעמים רבים, ונפוצה "על פני כל הארץ" (שם). כדאי שתהיה לה בעיה של תקשורת, למען לא יבינו איש את שפת רעהו. באופן זה לא תסגוד החברה כולה בו זמנית לאותו רעיון, לאותו חלום מעוות. קיים יש סיכוי לשימורה של החירות בפינה כלשהי בעולם. תהיה זו חירותו של צלם אנוש, ההכרה שיש ערך קיומי לאדם כאדם.