לאחר מערכה ארוכה וממושכת שבה נחלו צבאותיו של המלך, בראשותו של שר הצבא, ניצחון מזהיר, יצאו המלך ושרי הממלכה וקידמו את פניו בתשואות.

בגילוי חיבה נדיר ומיוחד נטל המלך את שר הצבא, כשהוא מניח את ידו על כתפו באהבה, ולעיני כל הובילו אל חדרו האישי. שם הודה לו מקרב לב והביע בפניו את כל רחשי תודתו והערכתו.

תוך כדי דבריו, שאל המלך את השר: "שמא יש בליבך איזושהי משאלה מיוחדת שהנך רוצה לממש? אולי חפץ אתה בהעלאה נוספת בדרגה, או בהעלאה נוספת בשכרך?" השר הנהן בראשו לשלילה, ביקש את רשות הדיבור ואמר: "אדוני המלך, אל נא ייחר אפך לשמוע את בקשתי, אולם לכבוד גדול ייחשב לי אם יואיל המלך לקבלני בארמונו הגדול והמיוחד, המיועד לקבלת ראשי מדינות ונציגי הממשלות. אם יואיל לכבדני בכך, והיה זה שכרי".

שמע המלך, שתק קמעא ואמר: "שוב נא אל ביתך, ובעוד יומיים אשיבך דבר".

עזב השר את בירת הממלכה ופנה אל ביתו לנפוש ימים מספר. ובינתיים, בעיר הבירה, הוציא המלך כרוז הקורא לכל איש ואשה, זקן וטף לקחת כף בידו, למלאותה בחול ולהובילה אל אחד מאולמות המלוכה.

מחזה מרהיב היה לראות את אלפי האנשים הבאים והולכים, איש כפו בידו, ומניחים את החול בארמון המלך על הרצפה המתכסית והולכת בערמת חול, הצוברת אט אט גובה מרשים.

כעבור יומיים שב השר אל עיר הבירה, פנה אל בית המלוכה, שם הוכנס אחר כבוד אל המלך. השר נכנס פנימה ותלה עיניו במלך, מצפה למוצא פיו. המלך לא המתין וניגש ישירות אל העניין: "ידידי השר, הן נחשב אתה לאיש נבון וחכם, אולי תוכל לומר לי מי הוא זה הגיבור שאין ערוך לכוחו ולגבורתו, והוא הראוי לכל כבוד ויקר?"

חשב השר, אימץ את מוחו, ניסה לחשוב מי הוא זה אשר כוחו רב ממנו – שר הצבא המפורסם ביותר בחבל ארץ זו – אך לשווא. הן גבורתו נודעת לכל ואין שני לו. אל מי מתכוון אפוא המלך?

ראה המלך כי נלאה למצוא תשובה, לקח את השר, הובילו אחר כבוד אל האולם, החווה בידו על ערמת החול המתנשאת ואמר: "למי אשר בכוחו להרים ערמה זו, לו הכבוד והיקר, הוא גיבור החיל אשר לגבורתו אין שיעור וערך".

הביט השר בפליאה בפני המלך. כלום יש איש חיל שבכוחו לעשות כדבר הזה? הרי דבר זה גדול מכוח אנוש!

"דע", אמר המלך, "כי לזה אשר בכוחו לעשות זאת, הוא ה'המון'! הם הגיבורים האמיתיים בעלי הכוח, אשר להם היקר והכבוד.

*           *           *

נזכור, אפוא, כי כוחנו באחדותנו!