כשניתנה התורה לישראל, היה קולו של הקדוש ברוך הוא הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגויים אחזתם רעדה בהיכליהם. מלכי האומות שמעו את קול ה' ואחזו אותם חיל ורעדה. מי יודע מה קורה? מי יודע מה עומד להתחולל? אולי שואה באה לעולם? נתקבצו כולם אל בלעם ואמרו לו: מה הקול אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם?"

אמר להם: "כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם!"

אמרו לו: "מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא!"

אמר להם: "כבר נשבע שאינו משחית כל בשר".

אמרו לו: "ומה קול ההמון ששמענו?"

אמר להם: "חמדה טובה יש לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו עוד לפני שנברא העולם, והוא נותן אותה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן...' (תהילים כ"ט, י"א), זו התורה שהיא העוז של ישראל".

מיד פתחו כולם ואמרו: "'ה' יברך את עמו בשלום'" (שם).

בלעם מרגיע אותם: אל תתרגשו! "בסך הכל" השכינה יורדת לארץ ונותנת תורה לעם הנצח. הבורא מודיע לנבראים כיצד לזכות בחיי אושר בעולם הזה ובחיי נצח לעולם הבא.

המלכים נושמים לרווחה. אה, זה הכל? והם שבים לבתיהם בתחושה של אזעקת שווא...

כלום ניתן להבין אטימות כה גדולה? האינכם חפצים לדעת מה יש לבורא לומר? כלום אינכם חפצים להסתפח לנחלת ה'? לא, הדבר כלל אינו מעניין אותם!

רק אחד שמע - ובא, יתרו!

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו" (שמות י"ח, א').

כששמע יתרו על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הוא החליט להצטרף לעם הנבחר ולהתקרב אל אלוקיו. והנה, כאשר הגיע יתרו למדבר, סיפר לו משה "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'" (שמות י"ח, ח').

משה ידע כי סכנה אורבת לפתחה של ההתלהבות האדירה שמגלה חותנו. הוא שמע את הדברים היפים, אך ככלות הכול, חיי הנדודים במדבר אינם קלים. לדוגמה, חוסר הידיעה כיצד יכלכל העם את עצמו עד לירידת המן ושעות החרדה שקדמו לרגע הנס שהפך את מי מרה למתוקים - היו שעות של פחד מפני הלא נודע.

לכן, משה הראה ליתרו את מה שייתכן שהוא לא ראה ברוב להיטותו להתקרב לעם ישראל. הוא סיפר לחותנו על הרגעים הקשים שליוו את קריעת הים. הוא גם סיפר לו כי מלחמת עמלק פרצה על שרפו ידיהם מן התורה, סיפר ולא המעיט.

כאשר נוכח יתרו בקשיים הכרוכים בהצטרפות לעם הנבחר, נעשה בשרו חידודין חידודין. אך מיד לאחר שהחליט להתגייר, התמלא שמחה וסיפוק. היה זה סיפוקו של זה שהגיע למרום ההר לאחר טיפוס קשה ומתיש. סיפוק הנובע מקשיים, ואחריתו אושר.

זהו המסר שהנחיל לנו יתרו. כאשר רצה לחזור לארצו, אמר לו משה רבינו: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים" (במדבר י', ל"א). אם יבוא אדם ויטען כי: "קשה להיות יהודי", הרי אתה, יתרו, מחייב אותו! יתרו, אשר עזב אושר, כבוד ושלטון כדי להסתפח לאמונת ישראל, ישמש כעיניים לדורות.

הצטרפות יתרו לעם ישראל לוותה בשינוי ערכים בלבו פנימה:

יתרו חשב כי אין כל דרך לגשר בין גשמיות לרוחניות. כאשר חשב להצטרף לאמונת ישראל, הוא לא מצא דרך אלא בהבאתם של עולה וזבחים לאלוקים. וכפי שנאמר: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים", הוא סבר כי זו הדרך לעבודת ה', להביא עולות שכולן כליל, קודש לה'. אולם הפסוק ממשיך: "ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים" (שמות י"ח, י"ב). אהרן וזקני ישראל לימדו אותו כי על פי תורת ישראל ניתן גם לאכול לחם לפני האלוקים, לעסוק באכילה גשמית לשם שמים ולהמשיך להיות מחובר לאלוקים.

אצל אומות העולם נתפסת הדת כפרישות מהעולם הזה וכהיבדלות מהחיים. הנישואין אינם ראויים, ואף האכילה אינה אלא כורח שיש להשלים עם קיומו.

אלו מביניהם המבקשים את האלוקים, הולכים למערות, לפסגות הרים ולמקומות נידחים. שם הם מבקשים להתנתק מהעולם, ולחיות בפרישות ובהתבודדות. מובן שרבים מהם אינם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב בצורת חיים זו, והם חוזרים לחיים הרגילים, המנותקים, לפי דעתם, מרוחניות.

דת ישראל אינה גורסת כך. היא אינה דורשת בריחה מהחיים. היהדות דורשת לקדש את החיים, להביא את דבר ה' – זו הלכה, לכל פינה מפינות החיים. לדוגמה, רוצה אדם לאכול – הרשות בידו. אלא שההלכה מסדרת את שולחנו, מעטרת אותו בהלכות ומקדשת אותו.

זוהי מהותה של היהדות. לא בריחה מהחיים, אלא קידושם. התורה פורסת את תכניה על כל תחומי החיים. היא מסדרת גם את ענייני המסחר, את ההלכות שבין אדם לחברו ושבין איש לאשתו ומדריכה את בניה כיצד לחיות כאן בתוככי העולם, אולם לשאת את העיניים ואת הלב למרום, וכפי שנאמר (תהלים קט"ז, ט'): "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".