כשהקים מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל את הישיבה המעטירה, הוא צרף לצוות הטכני של העובדים  יהודים גלמודים, שרידי שואה, קשי יום. הישיבה היוותה עבורם קורת גג ומקור פרנסה.  אחד מהם היה ר' משה וייטרק ז"ל ששימש כ"נגר הישיבה", עיקר עבודתו התמקדה בתיקון סטנדרים  שהתפרקו.  יום אחד חם במיוחד, ראה מרן הרב זצ"ל את ר' משה יושב כפוף , מזיע ומתאמץ לתקן סטנדר שראה ימים יפים יותר,  ניגש אליו הרב  ובחביבות רחימאית ליטף את שכמו ואמר: " אהה, ר' משה, איזה זכות יש לנו, שלושים שנה אנחנו ביחד בונים את הישיבה!! " ר' משה זקף את גוו וחייך. מעתה, לכל מי שפגש - הפטיר: "שמעת מה אמר לי הרב? שנינו ביחד בונים את הישיבה כבר 30 שנה. אני הנגר, והרב הגדול - בונים יחדיו את הישיבה...

בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה "(שמות כ"ב, כ"ד). מה פשר תוספת המילים: "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" למצוות ההלוואה? מפרש רש"י: " הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני" שואל מרן המשגיח ממיר זי"ע: " לכאורה למה לו כל זה?  הלא  מצווה לפניו – ילווה לו ודיו ! כלומר, לשם מה נצרך המלווה לדמיין עצמו כאילו הוא בעצמו עני ולא דיו בעצם חיוב ההלוואה?

ניתן להוסיף לשאול על עוד מצוות מהפרשה כמו: "וגר לא תונה ולא תלחצנו – כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כ') מה יש בתוספת: "כי גרים הייתם" וכי צריכים להיות גרים במצרים כדי 'להבין' את מצווה? וכי אם לא היינו גרים במצרים לא היינו מצווים בציווי זה?!

וכן יש להבין את הנאמר בהמשך בהקשה למשכון שנטל המלווה מהעני על הלוואתו : "אם חבֹל תחבֹּל שׂלמַת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו, כי הִוא כסותו לבדה, הִוא  שמלתו לעֹרוֹ, בַמֶה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני"(שם כ"ד-כ"ו)  מדוע התורה צריכה להרחיב על מצוקת העני , לא די בהבנה הפשוטה שאסור לקחת משכון מעני כשאין לו בלעדיה מאומה?!

ה'אור החיים הקדוש' מבאר את פשר תוספת המילים: "את העני עמך"  וז"ל: "אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי, תדע לך, שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא – "העני עמך", ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו". כלומר שהתורה מלמדת את המלווה העשיר שעליו להפנים שעל הממון הנצבר לו מעבר לצרכיו הוא משמש  כ"גבאי צדקה" ולא כבעל הבית!. וזהו: "את העני עמך" זהו החלק שלו ולא שלך.

ונוסיף לכך גם את דברי רבי יהונתן  אייבשיץ זצוק"ל:  "אם כסף תלווה", האם לאחר פטירת האדם הכסף ילווה אותו?! הרי "את העני עמך" – רק את המעשים הטובים הוא נוטל עמו, הצדקה שנתן לעני היא שתלווה אותו גם לאחר פטירתו."

מרן המשגיח ממיר בספרו "דעת תורה" מיישב את  הדברים מזווית שונה במעט.  (בעריכת הכותב) הנה בעבר בבתי ספר ללימודי רפואה, היו מלמדים את התלמידים את תורת הרפואה על שלד של מת, בכל שאלה שעמדה על הפרק, היו מביטים  באותו שלד, ועלי פי דרך מהלכו מתלמדים איך לתקן למעשה את כל עניני הרפואה. זו הייתה הדרך היחידה ללימוד חכמת הרפואה והניתוח. מלמדנו המשגיח שלהבדיל כך ניתן גם ללמוד ולהפנים את תורת: "בן אדם לחברו",  כשם שבלימוד תורה ומצות תפילין ושאר מצוות שבין אדם למקום צריך לשוות כביכול  את הקב"ה מול עינינו ולדעת שהמצווה מקרבת אל ה', כך במצוות החסד יש לשוות את העני ואת הזולת ולדעת שמטרת המצווה להתקרב אליו – אל העני! חז"ל מגלים לנו בזה את הסוד הגדול, שאם הנך מלווה כסף לעני, ורוצה לקיים את מצווה  ההלוואה בשלמות, הרי שעליך ללמוד מהשלד שזהו – עצמך על נפש חברך. כי אם לא תחוש אתה בתחושת  העוני, המתבטאת ברעב, צמא, קור, ושאר חסרים. לא תוכל לעולם להבין כיצד מקיימים את מצוות ההלוואה. כי אתה לא שם. אתה במרומי מגדל השן  עטוף במשי וארגמן, כיצד תחוש בכאב והבושה של חברך העני הנצרך לרבים?!

בקהילה יהודית בארופה, היו משפחות דלות אמצעים שלא היה להם כסף לקנות עצים לחמם את ביתם, עד שבני הבית כמעט קפאו מהקור ששרר בחורף .

הרב שחש את מצוקת קהילתו חפץ לפנות לעשירי העיירה, כדי  שיתנו מכספם לצורכי אחיהם.  בשיא הכפור והשלגים כיתת הרב את רגליו אל גביר העיירה, כשראה הגביר את הרב בפתח הדלת , הזמינו לסלון ביתו המוסק,  אך הרב סירב, ושטח באוזני העשיר את כאבם ומצוקת העניים הרועדים מקור . הגביר שעמד בפתח ביתו רועד מקור, שאל את הרב מה הסכום הנדרש, ענה הרב בתשובה את גובה הסכום הכולל. נעתר הגביר לשלם ולו כדי לסיים את השיחה המקפיאה הזו...  ורק אז הסכים הרב להיכנס אל ביתו החמים.

שאל הגביר את הרב מדוע  לא יכול היה להסביר לו זאת בסלון, בבית המחומם, מה פשרו של  דו – שיח הקפוא זה...?!

השיב הרב: ידעתי בני, שברגע שאכנס לביתך ואסביר לך את שליחותי ליד התנור הלוהט תוך כדי שמיעת פצפוצי העצים הנשרפים אתה לא תחוש את תחושת עני האומלל הקופא בביתו. לכן רק לאחר שחשת על בשרך את הקור, פניתי אליך לבקשת עזרה, כי עכשיו  מבין אתה טוב יותר את מצוקת בני העיירה העניים.

זהו א"כ ההבנה בדברי רש"י: "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני" נסה לדמיין עצמך במקומו, התבונן נא במצבו, תהיה לרגע "שלד" ומשם תלמד על החי- כיצד מחיים ומרפאים יהודי כאוב בגוף ובנפש הנצרך לחסדי הזולת.

לאור דברים אלו ניתן גם להבין את תוספת הדברים באיסור  על הונאת  והלחצת הגר "כי גר הייתם בארץ מצרים" וביאור הדברים שלא רק כפי המובן הפשוט שמכיוון שהיינו בעבר גרים אז התביעה עלינו גדולה יותר. כי אם דרישה להתבונן בעבר כמשל "השלד" וממנו לחוש את נפש הגר! להרגיש אותו ואת מצוקותיו בארץ זרה לו. ואז לא רק שלא תלחיצנו אלא גם תסייע בעדו! תיטיב עמו, תרפד את צעדיו החדשים בעולמו  כי אתה היית שם.

כך גם בנטילת המשכון מהעני, נדרש המלווה להרהר על חייו האומללים, באותם שעות  שהכסות והכרית בביתך, חשוב נא והיכנס לנעליו, תעורר את רגש הרחמנות והחמלה היהודים שבך למצבו של שכנך העני.

למדונו רבותינו כלל זהב בכל קיום המצוות: "שלא האדם עושה מצוות, אלא מצוות עושות את האדם"  כמו במצוות החסד, מלבד החסד עצמו בנתינה לנצרך. יש כאן מטרה לא פחות חשובה והיא 'לעדן' את הנותן! לרככו ולפתוח את לבו. וע"כ כאשר הוא יעשה את המעשה ללא שימת לב לצרכיו ולרגשותיו של הנצרך אזי המצווה תהיה מצווה חלקית והנותן יישאר כמעט כפי שהיה לפני עשיית המצווה.

ונסיים בסיפור, הממחיש את שלמות החסד ב"הרגשת" צרכי הזולת . מסופר על הגאון הגדול רבי אברהם יעקב פאם זצוק"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" שהקפיד להשתתף בכל שמחה שהוזמן. למרות גילו המופלג ועיסוקיו הרבים בהרבצת תורה והנהגת הציבור. היו זמנים שהיה משרך את רגליו בערב אחד לכמה שמחות. גם כשהיה בשנת אבל היה מגיע לשמחה למספר דקות והולך. פעם נשאל ע"י מקורביו מה פשר מסירות נפשו להשתתף בשמחות  מידי לילה, הרב ענה במתק שפתיו: "עבורי זה מידי לילה, אך עבור החתן זה פעם בחיים!".