בעת מתן תורה התעלו בני ישראל לשיאים רוחניים שאין לנו השגה ברוממותם. אילו זכו והיו שומרים לעוד שעות ספורות על מעמדם הנישא, היו זוכים להקביל את פני משה ברדתו מן ההר כשלוחות העדות בידיו, והעולם היה מגיע אל תיקונו המלא.

אלא שלמרבה הצער השתבשה התמונה הנפלאה. עדיין לא שככו הקולות והברקים של מתן תורה, וכבר גבר כוחם של הערב רב שהחטיאו את ישראל בחטא העגל.

משה רבנו שומע את קול העם, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות סביבו, הוא לוקח את הלוחות שבידו, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח, הלוחות הכתובים משני עבריהם מזה ומזה, לוחות האלוקים... ושוברם.

"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט).

"תחת ההר" - מוסיף ומציין הפסוק, בתחתיתו של ההר. בתחתית שאליה התדרדרו אלו שעמדו ליד ההר, הר סיני.

ואז - ברגע השבירה, התחדשה התקווה. מתוך הלוחות השבורים עצמם היא צמחה.

משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף ומתוך ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של אדם המודה בכישלונו. להיפך, זו היתה שבירה... בונה. לוחות האבן המתנפצים פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, ללא קשר לתוכנם הרוחני.

הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל, הם יקומו באחת מתחנות חייהם ויהפכו גם את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בלוחות את התכלית, ולא דווקא בבשורה הכתובה עליהם.

ואז, במעשה נועז זעזע משה את העם ושבר את הלוחות. למען ילמדו וידעו לעד כי אין קדוש ומוחלט אלא אחד - האלוקים. אין אמת אבסולוטית אלא מצוותו, זו המורה את הכיוון, המדריכה את האדם, המעלה אותו מעל הטבע ושעבודיו, מעדנת את אופיו ומקרבת אותו אל האלוקים עצמו.

אין קדושה, אמר להם מעשה השבירה, אין קדושה עצמית בסמל כלשהו. יהיו אלו לוחות האלוקים או המקדש, הר או מעיין, כל אלו משרתים הם את האלוקים. אך את זכות קיומם יונקים הם רק כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי, המנחה אותם בדרך.

אמנם נשברו הלוחות בתחתית ההר, אך ניצלה החרות! נפתחה הדרך לתיקון העם.

למרבה ההפתעה, הסכימה דעת השכינה לדעתו. הקב"ה הודה למשה על צעדו ותמך בגישתו שבמצב זה אי אפשר היה לתת לעם את הלוחות. עם שאנשים מתוכו מסוגלים לסגוד לעגל זהב, מוטב לו שיישאר ללא לוחות הברית.

בשעה ששבו ישראל בתשובה, נעתר הקב"ה למשה והורה לו לפסול לוחות אבן ולעלות שוב להר סיני, כדי להנחיל לעם ישראל לוחות נוספים.

לוחות אלו אמורים היו למלא את מקומם של הראשונים שנשברו, אולם קיימים הבדלים בין הלוחות הראשונים לשניים.

משעה שנשברו הלוחות הראשונים נגזרה גזירה על ישראל שילמדו תורה מתוך צער, מתוך שעבוד ומתוך הדחק. שורת היושר מורה שהעיסוק בתורה יתבצע מתוך שלוה ונחת, אך בעקבות החטא השתנתה תכנית זו. עינינו רואות שלומדי תורה צריכים להיות נכונים להקריב מנוחותם עבור לימודה.

נאמר בגמרא (עירובין נ"ד, א'): "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל". אלמלא שבירת הלוחות, היה שורר בישראל מצב שבו היה האדם לומד ענין כלשהו פעם אחת, והלימוד היה נשמר בזכרונו לעד. כיום - כמה עגמת נפש נגרמת כאשר ידיעות חשובות רבות נשכחות מאיתנו. כל זה נגרם בעקבות אובדן הלוחות הראשונים.

נשאלת שאלה: מדוע מצא משה רבנו לנכון לשבור את הלוחות? מי שהיה מוכן בכל עת למסור את נפשו לטובת ישראל, מדוע נקט בצעד כה קיצוני? מדוע לא המתין לפחות מעט, שמא יצליח להחזיר את העם בתשובה?

התשובה היא שמשה רבנו היה מודע היטב להשלכות החמורות שיהיו לשבירת הלוחות, אך יחד עם זאת שבירתן היתה תיקון חטאם של ישראל.

חטא העגל נבע מריבוי הממון ומשפע הטובה שהיו לישראל. רוב הזהב שהיה להם פיתה אותם לחטוא. הרוגע שבא בעקבות הטובה שיבש את הבנתם ואת מעשיהם. תקנתם היתה שמעתה יידרש מהם מאמץ כדי להגות בתורה. כיון שביטלו ישראל את התורה מתוך עושר, מכאן ואילך הם יקיימוה מתוך עוני.

גם השיכחה שירדה לעולם באותה שעה, היא תוצאה בלתי נמנעת ממעשיהם של ישראל. בלוחות הראשונים נתעלו ישראל להיות כמלאכי מרום, וממילא לא היתה שולטת בהם השיכחה. אולם כאשר נפלו מדרגתם ושבו להיות בני אנוש, שוב חלו עליהם כללי הטבע הנהוגים בחברת בני האדם, וניתן לשיכחה לחדור ללימודם.

בימינו, לאורם של הלוחות שניתנו באחרונה, עובד עם ישראל את הבורא כאדם, כבן אנוש בעל חולשות. תפקידו לגבור על חולשות אלו ולהמריא את הפיסגה.