אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר, מאורע אשר הביא כמעט להשמדתו של העם, הוא חטא העגל. העוון הכבד פגע ברקמות העדינות ביותר של הנפש, עד כי ממנו נובעות צרותיהן של כל הגלויות שנחתו עלינו. חטא העגל, שסגדו לו ב"קצות" מחנה ישראל, כאשר "זה משה האיש" לא חזר לאחר ארבעים יום משהות במרומי הר האלוקים (שמות ל"ב), הוא חטא אשר לא כופר עד תום.

זהו מעשה שהגיונו אינו ברור. הכיצד עם, ששמע רק שבועות אחדים קודם לכן, את הצו החמור: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני... לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם כ', ג'-ד'), יוצר לעצמו עגל מסכה? כיצד יתכן שאנשים נבונים ושפויים מביטים בהתפעלות על העגל, מעשה ידיהם, ומכריזים: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם ד')?

העם, שרק אתמול שמע קול אלוקים בהר סיני, שניסי יציאת מצרים ונפלאות המדבר עודם זכורים לו היטב, כבר חזר הוא לסורו. הבט נא בלבו, שרישומי מעמד ההר עדיין מזעזעים את נימיו, ובכל זאת לא עמד במבחן הראשון. האדם, הוא יצור מורכב, מפותל, מלא סתירות פנימיות, אשר מאורעות מופלאים וחד פעמיים לא ישנו את אופיו הבסיסי, המהותי. אמנם הם מסוגלים להפעים את רוחו, להצית את דמיונו, אולם לא ייהפך בכך לאדם אחר. הרגליו לא יוטבו ומערכת מושגיו לא תשתנה. את אלה ירכוש רק בתהליך ממושך של הפנמת ערכים באמצעות חינוך עצמי תמידי, עקבי ועיקש. ולא, ינצחו הרצון האנוכי והמאוויים הסמויים את הערכים כולם. יכול האדם לדגול בערך האמת ככל שידגול, אך עם זאת, בחיי המעשה ישקר ללא חשך. יאמין האדם באהבת הבריות, אך לעולם לא תראה אותו מוותר לרעהו המחפש נואשות חנייה למכוניתו. יאמין באלוקים, יזכור את יציאת מצרים, וברגע של חולשה ומבוכה יסגוד לעגל.

זהו האדם. זהו "ההיגיון" במעשיו. מעבר לכל ההגיונות וההסברים, הוא הגיון כוחו של היצר.

משה רבינו שומע את קול העם ברעו, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות סביבו, לוקח את הלוחות שבידו, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח, את לוחות האלוקים... ושוברם.

"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט).

"תחת ההר" - שאליה הדרדרו אלו שעמדו ליד ההר.

ואז, ברגע השבירה, התחדשה התקווה. מתוך הלוחות השבורים עצמם היא צמחה.

משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף של ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של מודה בכישלון. להפך, זו היתה שבירה... בונה. לוחות האבן המתנפצים פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, ללא קשר לתוכנם הרוחני.

הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל, יקומו הם באחת מתחנות חייהם ויהפכו את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בה את התכלית, ולא דווקא בבשורה הכתובה עליהם.

ואז, במעשה נועז, זעזע את העם ושבר את הלוחות. למען ילמדו וידעו לנצח כי אין קדוש ומוחלט אלא אחד - האלוקים. אין אמת מוחלטת אלא מצוותו. זו, המורה את הכיוון, המדריכה את האדם, המעלה אותו מעל הטבע ושעבודיו, מעדנת את אופיו ומקרבת אותו אל האלוקים עצמו.

אין קדושה, אמר להם מעשה השבירה, אין קדושה עצמית בסמל כלשהו. יהיו אלו הלוחות האלוקיים או המקדש, הר או מעיין, כל אלו משרתים הם, במקרה הטוב, את האלוקים. את זכות קיומם יונקים הם כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי, המנחה אותם בדרך.

אמנם נשברו הלוחות בתחתית ההר, אך החירות ניצלה! נפתחה הדרך לתיקון העם.

על חטא העגל נאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד). מבאר רש"י: "תמיד כשאפקוד עליהם את עוונותיהם, אפקוד עליהם גם מעט מן העוון הזה. אין פורענות באה על ישראל, שאין בה מעט מפרעון חטא העגל".

יתירה מזו, בעת קבלת התורה התעלו ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות, עד ששוב לא שלט בהם המוות. אלא שחטא העגל גרם לכך שחלה ירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם. עד ליום הגאולה השלמה, יום שבו יבולע המוות לנצח, הכול עדיין חיים תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.

ואכן, אם נתבונן בחטא ובפרטיו, נמצא שהאשמה הכללית שהוטלה על העם כולו בעקבות חטא העגל, נובעת ממעלתם הגבוהה של בני ישראל שחיו באותו דור.

מספר החוטאים היה כמחצית האחוז ממספרם של בני ישראל. רק כשלושת אלפים איש חטאו, כפי שמצוין בפסוקים, בעוד העם מנה שש מאות אלף גברים, מלבד נשים, טף וזקנים. מספרם הכולל של בני העם הגיע למיליונים.

האחראים לכישלון בחטא היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים. הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד'), בהתכוונם לעגל הזהב.

והנה, למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, האצבע המאשימה מופנית כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם של בני ישראל בשעה כה נשגבה, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. אילו היה העם עומד בשיא השגתו הרוחנית, גם השוליים - אנשי הערב רב - לא היו פורשים ממנו.

דור המדבר, לאחר מעמד קבלת התורה, נסק לגבהים רוחניים. לנוכח גדלותם באותה עת, כל פגם שאירע, נחשב פגם חמור ביותר. לכן, היה עליהם להציג דוגמת חיים למופת, לדורם ולדורות הבאים אחריהם. משלא עשו זאת – הם נתבעו על כך ממרום.

עם עצוב ומבויש, שאינו יודע לאן יוליך את חרפתו, עמד עתה למרגלות הר סיני. עם, שעננת החטא אפפה אותו מכל עבר. עם שבזעם שחלחל בקרבו, לא הצליח להבין כיצד נכשל. מדוע התפתה? כיצד נסוג אל בערות הסגידה למעשה ידיו - לעגל שיצר? בכאב לב הוא חש כיצד הסיר מעל עצמו את אמיתות מעמד הר סיני שרכש אך שבועות מספר קודם לכן.

גם משה הניצב מולם, אינו אותו משה שהכירו קודם לכן. עתה הוא מוכיח איכויות שלא שיערום. מנהיג המסוגל למען האמת המוחלטת לשבור ולנתץ את לוחות הברית, מעשה ידי האלוקים, ובאותה שעה עצמה מגונן הוא על העם כולו. מודיע הוא לאלוקים, שאם בדעתו לכלות את עם ישראל בעקבות החטא הכבד: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב). אין הוא רוצה שיוזכר שמו בספר התורה, אם אכן, חלילה, ייענש העם באופן כה קשה.

למרות החטא הנורא קובע משה: אני חלק מן העם! אם התמורה הינה אובדנו של עם ישראל, איני מעוניין כלל להיבנות מכך ולהיוותר לבדי.

העם מלא הערצה, מודע לכך וחש את הדברים. הוא רואה עין בעין את מסירות נפשו של משה למענם. העם נוכח גם בגובה מדרגתו של מנהיגם הדגול שעמד במבחן, בעוד הם נכשלו כה מהר.

משה שב אל האלוקים, האומר לו: "סלחתי כדבריך". לאחר ארבעים יום נוספים הוא יורד מהר סיני ובידו לוחות ברית שניים. אך עתה אירע מאורע מאוד משמעותי: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו" (שמות ל"ד, ל').

בפניו הקורנות של משה, השתקף עתה האור הנאצל של הרוחניות. היה זה האור שנברא עם בריאת העולם, אך הבריאה הגשמית לא היה ביכולתה להכילו. גנזו אפוא האלוקים לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י בראשית א', ד').

דרשו חכמי המדרש: "כמה גדול כוח העוון! עד שלא חטאו ישראל, נאמר עליהם: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" (שמות כ"ד, י"ז), וישראל לא הזדעזעו. וכשחטאו אפילו את פניו של משה לא היו ביכולתם לראות, שנאמר: "ויראו מגשת אליו".

מכירים אנו תחושה מעין זו. כאשר בן משקר לאביו, הידוע כאיש שונא שקר ורודף אמת - אין ביכולת הבן להרים את ראשו אל אביו ולהישיר אליו מבט, והוא יתחמק מעיני האב הנוקבות.

במצב הנוכחי לא עמד בבני ישראל העוז להישיר מבט, להתבונן כמימים ימימה. הבושה וייסורי המצפון מנעו זאת מהם. זהו אפוא מחיר החטא!