בכנסיה שברומא ניצב פסלו של משה, מעשה ידי האמן המפורסם מיכאל אנג'לו. דמותו המתנשאת של אדון הנביאים, כפי שדמיין אותה האמן האיטלקי, מעוטרת בראשה בשתי קרניים הדומות לקרני שור. האמן מתקופת הרנסאנס, תרגם את הכתוב בפרשתנו על קרינת פניו של משה, לפי הבנתו, כצמיחת קרניים...
למעשה, טעות בידו. טעות חמורה.
למען האמת ההיסטורית, יש לציין, שאין קולר האשמה תלוי בו. הוא, קרא את דברי התנ"ך שתורגמו לשפה הלטינית על ידי הירונימוס בתרגום הוולגטה, ומשה בפסלו יצא כפי שיצא. אולם זוהי שטות שאין למעלה הימנה.
הקורא את הפסוקים המתארים את קרינת עור פניו של משה, חש בחגיגיות שבדיווח. פרשני המקרא עמדו על השגב וההוד שבפסקה זו. אולם אם צומחים לאדם קרני שור, מה מקום יש לחגיגיות? מעבר לכך, מדוע יש לדווח בהרחבה את אשר ראוי להסתירו מחמת הבושה?
הבה נקרא את הפסוקים עצמם:
" ויהי ברדת משה מהר סיני, ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו... וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אליהם משה וישובו אליו... ויצוום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני. ויכל משה... ויתן על פניו מסווה " (שמות לד, כ"ט-ל"ג).
מה מהותה של קרינה זו? מדובר בקרינה רוחנית בעלת עוצמה רבה (לא קרן אלא קרינה), עד היותה ניכרת היטב על פניו הגשמיות של האדם הראוי לכך. קרינה רוחנית זו נובעת מן המפגש בין אדם ילוד אשה, לבין האין סוף האלוקי. השתקפות מה של קרינה זו, אנו יכולים לחוש, כאשר אנו מתבוננים בפניו של אדם אצילי ורוחני במיוחד, בבחינת: "חכמת אדם תאיר פניו".
מי שהכיר גדולי תורה, הלא הם האישים שהשקיעו עמל חיים כדי לרסן את עצמם וכדי להגיע לשליטה מוחלטת על מעשיהם ועל מחשבותיהם, מי שעמד אי פעם במחיצתו של ענק רוח מסוג זה - טעם משהו מההוד הזה. הוא חש בקרינה שמקרינה האישיות ההיא. קרינה זו היא אחת מתעלומות נשמתו של האדם, ומקורה באין סוף האלוקי.
באותם ארבעים יום בהם שהה משה על ההר, הוא זכה לתורה על כל מעמקיה וסודותיה. אישיותו טוהרה כליל מכוח אותה תורה אלוקית, שדבק בה בכל מאודו. סגולתה הרוחנית של נשמתו פרצה את גבולות גופו, והארתה הפנימית העזה ניכרה היטב על פניו. אלו הם "קרני ההוד" או "זוהר השכל", אשר עם ישראל חש בהם בעת רדת משה מן ההר.
הבה נצעד צעד נוסף. מהו אותו המסווה ששם משה על פניו?
המסווה הוא המחיצה שכפה משה על עצמו. מחיצה בין האלוקי והאנושי שבנפשו, בכדי שיוכל להתקרב אל בני ישראל ולשוחח עמם. אותן שעות שבהן "שם את המסווה" על פניו, היו השעות בהן הפריד את עצמו מהדבקות המוחלטת של מחשבותיו באלוקים ובתורתו. וכך שוב נוצר קשר בינו לבין העם. מסווה זה היה על פניו, רק כשעסק בענייני החולין של עצמו ושל העם, אך לא כשלימדם תורה או כאשר זכה לשפע נבואי.
הרשם עכשיו!
