מיד לאחר שאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, הוצב בגן העדן, הוא הורשה לאכול מכל פירות עצי הגן, חוץ מעץ הדעת. איסור זה, שתוכנו הוא אכילה אסורה, היה האיסור הראשון שהוטל על האדם.

פסוקים רבים בתורה עוסקים במיני הבהמות, החיות, העופות, הדגים ושאר היצורים המותרים והאסורים באכילה. על אלו נוספו איסורי אכילה מן הצומח, כגון פירות שאינם מעושרים וכן איסורי תערובת בשר וחלב ועוד.

לא אחת ניתן לשמוע את השאלה: מה תורמת כשרות הארוחה לאדם עצמו ולאנושות כולה?

נסביר: ראשית, העובדה שזהו ציוויו של מלך מלכי המלכים, מחייבת את נאמניו לציית לחוקיו ולשמוח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם להיות עושי רצונו. המטרה העיקרית של המצוות היא לחנך את האדם לנאמנות ולציות לרצון הבורא. הצורף מזכך את הזהב, ואנו מזככים את ליבנו ואת מידות נפשנו באמצעות המצוות.

יחד עם מטרה כללית זו, גנוזה תועלת רבה בהישמרות ובזהירות מכל אחד מהאיסורים. על כל אדם להיות מודע לעובדה שהמצוות תורמות לו, מונעות ממנו נזקים, והוא יוצא נשכר מקיומן. המצוות מקנות לאדם חיי נצח. הן מקרבות אותו לרוחניות ומסייעות לו להתקרב לעולם הנצח, שכולו רוחני.

התועלת הנובעת מקיום מצוות התורה קשורה גם לתחום הפיסי. ידוע שהכשרות תורמת לאדם מבחינה בריאותית, כשם שמצוות אחרות תורמות לו מבחינה כלכלית, חברתית וכיוצא. כל מצוה וכל פרט בתורה תואמים בדיוק את כל מה שדרוש לאדם כדי לחיות חיים מתוקנים כאן בעולמנו. אומנם לא ניתן לבנות את עולמן של המצוות רק על התועלת הגשמית שיש בהן. לא הגיוני שרק כדי להעניק לעם ישראל הוראות בתחום בריאות הגוף וכדומה, התגלה הקב"ה לעם ישראל בקולות וברקים במעמד הר סיני, ולכן תמיד אנו מצרפים לעולמן של המצוות את התועלת הרוחנית, את הרעיונות החינוכיים ואת המסר התורני. מכלול זה קשור בקשר בל יינתק לכל מצוה ומצוה. קיומן של המצוות בונה את עולמו הרוחני והגשמי של האדם כאחת.

התורה מתירה לאכול כל חיה או בהמה שיש לה שני סימני טהרה: מעלה גרה ומפרסת פרסה כפי שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו... כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (ויקרא י"א, ב'-ג'). הבהמות האחרות אסורות באכילה, כי "טמא הוא לכם" (שם פסוק ד').

החיות והבהמות המותרות באכילה הן חיות בית מתורבתות אשר מזונן צמחי בלבד, אינן מגלות עצמאות יתר ונוחות לקבל את עולו של האדם. לעומתן, החיות הטורפות המפגינות עצמאות פראית, אינן ניתנות לאילוף ומתחמקות מכל עול ושלטון, אסורות באכילה.

התורה מציינת ארבע חיות שיש להן רק סימן טהרה אחד, והן אסורות באכילה: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן, כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר, כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, גרה לא יגר טמא הוא לכם" (ויקרא י"א, ג'-ט).

מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, ובהן מיני חיות חדשות, אולם דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, חוץ מהגמל, שפן, ארנבת וחזיר, לא נמצאה בעלת סימן טהרה אחד.

שואל התלמוד: (חולין ס') וכי משה רבנו היה זואולוג או צייד חיות? כיצד ידע חוקים אלו, ואף פרסמם? משיב התלמוד: "מכאן תשובה לאומר: 'אין תורה מן השמים!'" הבורא, שמכיר היטב את סוגי החיות שברא בעולמנו, גילה בתורתו שמלבד ארבע סוגי בעלי חיים אלו – לא ימצאו נוספים.

גם הדגים המותרים לאכילה הם רק אלו שיש להם סנפיר וקשקשת. מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, תמיד יש לו גם סנפיר, ולכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים כי מאז שניתן חוק זה, נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, אך לא נמצא דג אחד עד היום שתהיה לו קשקשת ללא סנפיר.

עובדה היא, שלא עמדו לרשותו של משה רבנו כל אמצעי מחקר, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו אף לא ידע על קיומן, ולא היתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את סנפירי כל הדגים.

אך עובדה היא, שהתורה כתבה לפני קרוב ל-3500 שנה את אשר ידוע לנו היום אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.

טעם נוסף של המצווה הוא כי קיים קשר בין טבעה של החיה הנאכלת לבין נשמתו ומידותיו של האוכל. חכמינו הסבירו שהתורה רצתה להרחיק את היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. כלום מקרה הוא שאין היהודים כציבור מגלים נטיות אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? גם בתנאי לחץ קשים תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו. לכל אלו תרמה הכשרות שעידנה את נפש העם וקבעה מסגרות חיים מעודנות, עטורות בחסד ומלאות ברחמים.

כבר בימי קדם חיפשו החוקרים את ההגיון המסתתר מאחורי החלוקה בין "טהור" ל"טמא". בעיני בני האומות נחשבה הכשרות כאות ליהירות היהודית, שבאמצעותה הוא מתבדל מן הנכרי. היא מונעת מהיהודים להסב יחד עמם לסעודת רֵעים. אך, למעשה, תיאוריה זו מנוגדת למקרא ולרוחו. המהלך ההפוך הוא הנכון: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים... להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (שם, מ"ה-מ"ו), כלומר, משום שאתה נבדל, משום שנבחרת בעת יציאת מצרים, ניתנה לך מערכת המאכלים האסורים, ולא כדי שבאמצעות מערכת זו תיצור את מחסום ההתבדלות.

ההבדל בין שתי ההבנות הינו משמעותי מאד. לא לשם התבדלות מהגויים ניתנו מצוות אלו, אלא להיפך. נבחרנו על ידי הבורא, אנו עם שפניו אל הרוחניות, ומסיבה זו נצטווינו שגם מאכלנו יהיה קשור לתחום הרוחני, שיחולו עליו הלכות והגבלות הנובעות מתחום הרוחנית והטהרה. ההבדלה היא פועל יוצא מבחירתנו, ואינה הסיבה שבעטיה ניתנה המצוה.

אך עדיין ניצבת בפני החוקרים חיצוניים אלו השאלה: האם לא ראוי לדת להזין את רוח האדם ברעיונות רוחניים של צדק, אמת ואהבת אדם, בחיפוש נאות אחר פתרון לבעיות המציקות לחברה ולפרט? במה תורם נושא האכילה לפתרון בעיות האנושות? האמנם יש במצווה זו פתרון בנושאי חברה ומוסר?

תשובת המדרש לשאלה זו מעלה את הנושא כולו למישור שונה: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף (לזכך) בהן את הבריות", מערכת זו מעניקה לאדם מפתח לאישיותו שלו, פתרון לבעיותיו ומזור למצוקתו הפנימית. 'צרוף' משמעותו זיכוך. זיכוך של המערכת הפנימית על מידותיה ונפתוליה, רצונותיה ומאווייה.

לאדם יש שפע רעיונות על צדק, אידיאלים, ערכים ועוד, אולם גופו ותחושותיו נשמעים לחוקים אחרים, לחוקי הגוף. הוא אמנם יודע ש"מותר האדם מן הבהמה", אולם בשעת האכילה עלול הוא להיות דומה לה. התהליכים הגופניים בהיותם חושניים ומוחשיים, הם הקובעים את מהות אישיותו של האדם, יותר מאשר כל רעיון רוחני.

מסיבה זו באו חוקי הכשרות להטביע את הרעיונות הדגולים במערכת הגופנית שלנו. טול את המעשים החושניים והעלה אותם בדרגה! אל תהיה אכילתנו תהליך גופני בלבד. יהיה בה גם מעשה מוסרי; אל נבחר את מזוננו רק על פי שיקולים גופניים, כי אם גם על פי שיקולים מוסריים. בריאותה הרוחנית והמוסרית של נשמתנו תובטח רק על ידי קיום מצוות אלו. הן הן השומרות על החושניות הגופנית מפני מאוויים נחותים, והן המגינות על הרצון הרוחני והמוסרי – לבל יקהה ולבל ישותק.

מטרת קיום המצוות הינה בעיקרה רוחנית, ומטרתה להגביה את הרוח, לעבד לטובה את המידות ולהעלות את נשמת האדם לגבהים ולהשגות. נושאים רוחניים הם המהווים רקע לחיובי המצוות, ולא נושאים גופניים, המוכרים למומחי בריאות וחברה.