כאשר התורה מנמקת את איסור אכילתו של הדם, היא מבארת (דברים, י"ב, כ"ג): "כי הדם הוא הנפש". לא רק לאדם יש נפש, גם לבהמה וגם לחיה יש נפש, ומקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא כ"ד, י"ח): "ומכה נפש בהמה ישלמנה".

כל בעל חיים מורכב משני חלקים: מגוף המהווה את ה'חומר' ומנפש ההופכת את הגוף לחי ופעיל. הדם שהוא הבסיס לפעילות הגוף, הוא גם מקום משכנה של הנפש, בעיקר מבחינה רוחנית.

מעתה נוכל לשאול שאלה עקרונית: מהו העיקר ומהו הטפל? האם הדם משמש בסיס לנפש שהיא העיקר, ולמען הנפש קיים כל הגוף או שמא להפך, הגוף הוא העיקר, והנפש נוצרה רק כדי לשמש לו כ'מנוע', ככח המפעיל את הגוף?

בשאלה זו נבדל האדם מן הבהמה. אצל האדם הנפש היא התכלית, היא מטרת החיים, הדם אינו אלא אמצעי להשגתה של מטרה זו. לעומת זאת, הבהמה - עיקר תכליתה הם החיים בעולמנו, ועל כן אצלה העיקר הוא הגוף, ותפקיד הנפש לשמש את הגוף.

המתגאל באכילת דם בהמה, סופו שגם בקרבו ישלוט גופו על נפשו, ומצב זה ידרדר אותו ברוחניות.

אם נתבונן מנקודת ראות של יצירת גופו של האדם, לא נמצא דבר המייחד את יצירתו או מקנה לו עליונות על שאר היצורים. אדרבה, בעלי החיים הם כמעט מושלמים כבר ברגע יציאתם לאויר העולם, בעוד שהאדם בשעת היוולדו, ואף שנים רבות לאחר מכן, עדיין אינו מושלם. באותן שנים הוא תלוי בחסדי הוריו הדואגים למזונותיו ולדיור עבורו, ואף דואגים להקנות לו דעת. כל הדאגות הללו אינן קיימות בעולמם של בעלי החיים. הסגולות שתהיינה לבעל החיים בסופו, מצויות בו כבר מתחילתו. לא מתחדש בו דבר מהותי עם חלוף השנים.

לעומת זאת, על האדם לעמול להשגת שלמותו. קל וחומר לבן של עם ישראל שהוא מצווה על קיום המצוות ועל לימוד התורה. רק בדרך זו הוא מתרומם וזוכה להגיע אל השלמות הנכספת. האדם הוא רם ונישא ביחס לכל יצירותיו האחרות של הבורא, וזאת על ידי הנשמה אשר באפו שנופחה בו מפי עליון.

בתחום זה של הנשמה האדם הוא יחיד בבריאה, ואין מי שידמה לו בין שאר יצורי תבל. אדם שיתן חשיבות לטיפוח הנשמה, יוכל להעפיל ולהגיע למיצויה ולמילוי התפקידים שייעד לו יוצר בראשית.

ניתן לפגוש אנשים שאינם מודעים לחלק הנשמה הקבוע באישיותם, ויש גם אנשים המתכחשים לו, אולם ישות זו חיה וקיימת. מפעם לפעם נשמעת גם מכיוונם של אנשים אלו מעין דרישה להפנות את המבט לעבר החלק האלוקי-נשמתי שבאדם. אולם בדרך כלל מצליחים אותם אנשים להתעלם מדרישה זו, ואף להחניקה בעודה באיבה. אדם שאינו מכיר בעליונות נשמתו ואינו מעריכה כראוי, מוגדר על ידי דוד המלך בפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מ"ט, כ"א). לאדם יש מעמד יקר ומכובד, אולם אם הוא לא יבין ולא ישים את ליבו לצד היקר והנכבד שבו, אין שוני בין תפיסתו לבין עולמם של בעלי החיים.

האדם מכיל בקרבו שני מרכיבים שהינם שונים זה מזה ואף קוטביים. האדם נוצר מתרכובת של עפר מן האדמה עם נשמה שניתנה בו מפי עליון. חלקו הגופני של האדם הינו חומרי, וחלים עליו כל הכללים החלים על עולם החומר. החומר הינו עראי וחולף. כל חומר מעצם הווייתו נידון במוקדם או במאוחר לפרוק ולכיליון, וזה הוא גם עתידו של החלק הגופני של האדם. לעומת זאת, המרכיב הרוחני שבאדם, שהוא נשמתו החצובה מגנזי מרומים, משוחרר ממגבלות עולם החומר, והוא חתום בחותם הנצח.

עובדת היות האדם מורכב משני מרכיבים אלו, מעמידה בפניו את הבחירה מהו החלק שהוא מעדיף. האם הוא יעדיף לחיות את חייו במישור הגופני המשותף לו ולשאר בעלי החיים או יעדיף לחיות בהזדהות עם היסוד הנשמתי שבקרבו. ברור שחיים שכל תוכנם הוא פעילות גופנית לסוגיה השונים, סופם כיליון וגויעה, בעוד שהחיים במסלול הרוחני הינם נצחיים ואינסופיים.

היהודי נקרא לבחור בחיים, כפי שנאמר (דברים ל', י"ט): "ובחרת בחיים", למצות את פוטנציאל החיים שניטע בו. חיים אחרים, מכל סוג שהוא, אינם מכילים את מרכיב הנצח, ויכולים להיקרא "חיים" רק במרכאות כפולות ובאופן מושאל, שהרי מהו ערכם של פירורי חיי שעה, לעומת חיים מלאי תוכן שהוויתם קשורה לנצח?

היכולת לומר "לא" לעבירה ולדחפים היצריים ולשמור על בלמים ועל מעצורים היא עצם מהותו של האדם בעל נשמה. על כך אנו משבחים ומהללים את הבורא בתפילה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". הבינה היא כח ההחלטה להבדיל בין האסור למותר, בין הקדוש לטמא, בין הרצוי למתועב ובין החיובי לשלילי. בזאת נבחנת מידת ה"אדם" שבאדם. ועל כן אנו משבחים את הבורא שנטע בנו בינה זו.