ש. סטודנט לרפואה, חוזר בתשובה טרי, סיפר לי בכאב: "הבוקר הרצה בפנינו פרופ' ,קרדיולוג בכיר, על תכונותיו המופלאות והמדהימות של לב האדם. הלב נתפס כאחד האיברים החשובים והמרכזיים של גוף האדם. הוא מתחיל לפעום עוד לפני שהאדם יוצא לאוויר העולם, וכשהוא יידום ייפסקו גם החיים. הוא ציין עובדות מדהימות על המשאבה המופלאה שבלעדיה אין לגוף קיום:

1 .לב ממוצע של מבוגר אינו עולה על גודלו של תפוז.

2. – משקל הלב כ- 300-350 גרם.

3. - הלב פועם כ-100 אלף פעמים ביום. בתקופת חיים ממוצעת ( 75 שנות חיים) הלב פועם מעל 2.5 מיליארדי פעמים!!.

4. - כל חדר בלב מתמלא בדם בכמות של כחצי כוס.

5. - בכל פעימה מזרים הלב 60-100 סמ"ק דם ומדי יום עוברים דרכו בין 7,000 ל-9,000 ליטרים של דם. כלומר, הזרמת הדם מהלב יכולה למלא בריכת שחייה ב-קצת יותר משלושה ימים!!

6. - הדם זורם בעורקים בלחץ כה חזק, שהוא מסוגל לפרוץ בזרם לגובה של מטר וחצי.

7. - כל טיפת דם היוצאת מהלב חוזרת אליו כעבור 23 שניות, לאחר שביצעה סיבוב שלם במחזור הדם הגופי.

8. - אורך כל כלי הדם בגוף אליהם מזרים הלב דם הוא כ- 100,000 ק"מ (כמעט 3  הקפות של כדור הארץ).  

מספר ש. : "שמתי לב שבכול נקודה בה מדגיש הפרופסור את פלאי הלב הוא משבח את ה"טבע" ... וזה הרגיז אותי! אדם המומחה בתחום ובקיא בנפלאותיו של איבר כה מופלא, אינו רואה את חוכמת בורא הכל ?!" בסיום ההרצאה הגבהתי את ידי ושאלתי: "האם לב כזה יכול להיברא בידי ה'טבע'?!..."  הפרופ' נדהם מהשאלה, וענה: "כאן מסבירים מה קורה ולא "איך" זה קורה! עם שאלת ה-איך אנו לא מתעסקים!  ואני מציע לך גם לא להתעסק! " בתגובה אמרתי לו: "חושבני שהגיע הזמן לעלות כיתה ולהשיב את התשובה הכה פשוטה שכל ילד קט מבין - ליצירה יש יוצר! " האיש שתק בזעם, סובב את ראשו והלך.

למשמע סיפורו של ש. נזכרתי במשל המפורסם: מעשה באריה, שפגש שועל ביער, ביקש להיוועץ עמו:" ראה,  הארץ מלאה מלכים שאוצרותיהם מלאים בכסף וזהב. ואילו אני, מלך היער, חסר כל, כאחרון הדלפונים.

השיב השועל: יש עצה בפי, אדוני המלך. כל שעליך לעשות הוא להציב שומר בפתח היער. כל חיה שתבקש להיכנס ליער תשלם לשומר מס שייכנס לקופת המלך. תוך שנה אחת כבר תהיה עשיר כקורח.  הקשה האריה: "אבל מי ישמור על השומר שלא יגנוב את כספי המס?!"

וזו הייתה עצת השועל: הצב שם את החמור. בעל חיים טיפש  שלא יעלה בדעתו לגנוב . שמע האריה לעצתו הנבונה והציב חמור בשער היער.

עמד החמור ומילא את תפקידו באמונה. כל הנכנס ליער נדרש לשלם את המס, מתוקף הצו המלכותי.

בתום השנה באו האריה  והשועל אל החמור. כשהגיעו לשער היער ביקש האריה מן החמור את כספו וזהבו. אך החמור עומד ומכריז: "אין כניסה ליער ללא תשלום!"

נהם האריה בזעם: "חצוף מחוצף!  הן אני ציוויתי עליך לעמוד כאן ובאתי לקחת את אוצרותיי!!". אך החמור הטיפש עמד במריו: אין כניסה ליער, גם לא למלך, בלי לשלם את המס.

רגז המלך על החמור הטיפש, התנפל עליו וטרפו. עמד השועל מן הצד, הריח את ריח הטרף, וליקק את שפתיו בתשוקה לאכול גם הוא מבשר החמור. כשלרגע אחד הסיר האריה את מבטו מן הטרף נטל השועל את לבו של החמור ובלעו כהרף עין, עד שלא נודע כי בא אל קרבו.

אט אט סיים המלך את ארוחתו ואז גילה כי לבו של החמור נעלם...  שאל האריה את השועל: היכן הלב?

השיב השועל: אדוני המלך, למי שאין שׂכל בקדקודו גם לב אין לו...

נאמר בפרשתנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום " (ויקרא כ"ג ט"ו) שואלים חכמי הסוד  מדוע התורה מצווה לספור  גם ימים  וגם שבועות הלא הימים כלולים בשבועות?!     ומיישבים בשם הזוהר הקדוש  ש: 49 הימים הם מסמלים את העבודה הנדרשת לתקן את ה- 49 דרגות של טומאה. אך השבועות  מכוונים כנגד עבודת התיקון על  שבע המידות  (הספירות) שהן: "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד ומלכות". 

ומבאר בעל ה"שבילי פנחס"  לאור דברי בעל החינוך שימי הספירה מהווים הכנה לקראת חג "מתן תורה", וכדי לזכות לאור התורה עלינו   לתקן  את המעשים שאנו עושים תחת השמש, מקורם בשבע מדות אלו הן לטוב והן לרע. כל מידה מייצגת כוחות הנמצאים וחבויים  בנפש האדם. כמו: 'אהבה' היא ממידת ה'חסד', ושׂנאה היא ממידת ה'גבורה', התפארות ממידת 'תפארת', והתנצחות ממידת 'נצח', 'הודיה' ממידת 'הוד', 'התקשרות' ממידת 'יסוד', המלכה ממידת 'מלכות', ובימי הספירה החובה מוטלת עלינו, לתקן ולטהר שבע מדות אלו מכל סיג ופגם. כי יש אפשרות להשתמש בהם בצד השלילי בניגוד לרצון השי"ת, למשל לאהוב מה שאסור, לשנוא רע, להתפאר במעשים. עבודה זו היא בבחינת: "סור מרע".  והן ב"עשה טוב", צריך להשתמש בהן רק למלא את רצון השם, לאהוב את השם, את התורה וישראל, לשנוא את הרע, להתפאר בתורה ובמצוות, לנצח את היצר הרע, להודות להשי"ת, להתקשר עם הקב"ה, ולהמליך את מלכותו עלינו.

מלמדנו בעל ה"בני יששכר" זי"ע  כי ימי הספירה הם מ"ט ימים כמניין: " ל"ב טו"ב"  שהוא שורש כל המידות טובות. נמצא כי ל"ג בעומר הוא יום הראשון מי"ז ימים האחרונים, שהם התחלת טו"ב ימים האחרונים, המשלימים את ל"ב טו"ב של מ"ט ימי הספירה.   ה"בני יששכר" מוסיף על כך רמז נאה, כי לכן בהתחלת תורה שבכתב ישנן ל"ב תיבות עד מלת 'טוב' הראשון שנזכרה בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, וירא אלקים את האורכי טוב". להורות על ל"ב טו"ב שהוא שורש כל המידות טובות.

שורש הדברים נמצאים במשנה באבות (פ"ב ט') במה שאמר רבי יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו:

"צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר- עין טובה, רבי יהושע אומר- חבר טוב, רבי יוסי אומר - שכן טוב, וכו'  רבי אלעזר אומר - לב טוב. אמר להם  ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".

ופירש הרע"ב : "לב טוב, לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות, והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות, ואף על פי שיש לפעולות איברים מיוחדים, מכל מקום הכוח המעורר לכל התנועות הוא בלב". מבואר מזה שלב טוב כולל כל המידות טובות.

יש להתבונן בפשר שימת הדגש על לב האדם דווקא. הלא לכאורה 'איכות' האדם נמצאת במוחו ולא בלבו?!   

התשובה לכך נמצאת בדבר המדרש  בתחילת משלי על הפסוק :"והחכמה מאין תמצא" מלמד שהיה שלמה (המלך) מחפש ואומר, היכן היא החכמה מצויה, רבי אליעזר אומר בראש, רבי יהושע אומר בלב. ואתיא כדעתיה דרבי יהושע דאמר החכמה היא בלב... שהלב הוא "מבין דעת" שנאמר: "חכם לב יקח מצוות". ואף דוד פירש עליה בתהלים (נא י"ב) "לב טהור ברא לי אלוקים" (נ"א י"ב). אמר שלמה אני לא אעשה כמו שעשה אבא, אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע, פתח בראש שנאמר: (תהלים א' א') "אשרי האיש (אות א') וסיים באמצע:  (תהלים ק"נ) " כל הנשמה תהלל ק-א" (כ"ף למ"ד שבמילת "כל" הם באמצע הא"ב, שכן יש עשר אותיות מצד ימין ועשר אותיות מצד שמאל) אבל אני איני עושה כן, אני פותח באמצע אותיות (אות מ): "משלי שלמה בן דוד "ומסיים בסוף אותיות (אות ת'): תנו לה מפרי ידיה, פותח באמצע אותיות במקום שיש חכמה, והיכן חכמה נתונה בלב שנתונה באמצע האדם."

נמצאנו למדים  שדוד תפס כדברי רבי אליעזר (שהחכמה היא בראש), ושלמה תפס כדברי רבי יהושע (שהחכמה היא בלב)... וכיון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב, משם התחיל שנאמר משלי שלמה".

שוב  ויש לתמוה כיצד יתכן שהחכם מכל אדם שלמה המלך  רואה את החכמה  בלב האדם ולא במוחו?

ונראה כי שלמה המלך גילה לנו בזה דבר עמוק, כי כאשר נתבונן ביצירה המופלא שבבריאה ששמה "אדם",  נראה שהקב"ה יצרו עם כוחות נפלאים מערכת חושים חכמה ומופלאה. ורמ"ח אברים ושס"ה גידים העושים רבבות פעולות שונות.

והנה כאשר נתבונן איזה אבר מכל האברים הוא "המלך", המולך על כל האברים להורות להם כדת מה לעשות ומה לא , נראה כי  הכתר מגיע ל: "מוח", הוא המלך המושל על הגוף כולו. הוא היחיד שיכול לחקור ולבחון את המצב לאשורו, הוא חושב ושוקל ומחליט לעשות או לא לעשות,  וכן מבואר בזוהר הקדוש: "מוחא איהו שליטא עלאה על כל גופא". אך  לכשנתבונן לעומק נראה שהמוח אינו שליט יחיד, מולו מתייצב יריב לא קל הלא הוא: "הלב"  שבו מתאספים הדמים, וממנו מקור כל הרגשות  הדחפים, והיצרים שבאדם, כמו רגש ה-תאווה, ה-גאווה, ה-כעס, ה-נקמה, וכו'. וכאשר הלב מתמלא ברגשות אלו, הוא מפעיל את מערכת: "רתיחת הדמים" , והם נכנעים אליו למרות הזהרות החמורות של המוח!  על מלכותו  זו מציין  הזוהר הקדוש:  "לבא דאיהו מלכא די בארעא", הלב הוא המלך בארציות.

נמצא שיש מאבק פנימי בעולם הקטן ששמו "אדם"  בין שני המלכים: " המוח - והלב" כי בעוד שהמוח נוטה  בד"כ לטוב, לעומתו זה הלב נוטה יותר לרע מצד הדמים החומריים שמתאספים בו, לכן אמרו חז"ל: "רשעים מלאים חרטה", כי מצד הידיעה שבמוח הם יודעים שאסור לעשות כן, אלא שנמשכים לעשות דברים רעים מחמת נטיית לבם לרע.

המוח ששם הוא מקום השראת הנשמה אין בו מקום לתאוות ,כל כולו מחשבה ושׂכל כפי שהשיג ולמד מהתורה הקדושה, רצונו להשליט סדר בכל אברי הגוף לפי הבנתו על יסודות התורה. לפי הבנת המוח אין לעשות מעשים רק המותרים על פי התורה, אך  הלב מתאווה לעשות ההיפך מכך.  ובכך מתקיים מתח תמידי בין שני המלכים מי יגלה את השליטה.

תפקידו של האדם להשאיר את השליטה בלעדית בידי המוח ולחבר את הלב אליו. ביד האדם הבחירה  לשלוט ולנתב את התאוות לאפיקים חיוביים. כפי שמלמדנו בעל התניא זי"ע: " "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה".

אלא שלא די 'להשליט' את המוח על הלב. עלינו לדעת 'לחבר' בין החכמה שבמוח לרגשות  שבלב, שאל"כ אין בה כל תועלת , כי ברגע שיתגברו תאוותיו כל חוכמתו תסתלק. וזאת למדנו  שלמה המלך שהחכמה היא בלב, כלומר עיקר התועלת של החכמה היא כשהאדם יכול להשפיע על הלב - לחבר את רגשותיו עם איכות מעשיו. זהו  ענין מ"ט ימי הספירה כמניין : "ל"ב טו"ב," להכשיר את הלב שיהיה כלי מוכן לקבל ההארה ב"חג השבועות" מחכמת התורה שבמוח.