עם ישראל הוזהר במפורש בתורה כי ייענש בעונש של חורבן וגלות, אם לא ישמור את מצוות התורה". "והשימותי את הארץ. ושממו עליה אויביכם היושבים בה ואתכם אזרה בגויים... והיתה ארצכם שממה" (ויקרא כ"ו, ל"ב ל"ג).

חוקי ההיסטוריה מלמדים כי לפי הנתונים, היה עם ישראל אמור להמשיך לשבת שקט ושאנן בארצו ולא לגלות ממנה. אומות רבות לאורך ההסטוריה נכבשו על ידי אומות אחרות, אך מעט מאד ידוע על הפעלת מדיניות של הגליה המונית. ללא נבואה אלוקית, לא היה מקום לבן דעת להסתכן בחיזוי לא סביר זה. מי הוא זה אשר יכול היה לחזות כי ירושלים תיפול דוקא בידיו של עריץ אשר יבקש להגלות את יושביה?

כיבושה של ירושלים, תחת שלטונו של נבוכדנצאר, לא חייב את הגליית עם ישראל ואת חורבן הארץ. במשך שנים היתה ירושלים נתונה למס, ואילו לא היו מלכיה מורדים, לא היו הארועים מתפתחים כפי שהתפתחו. מתבקש היה כי צדקיהו, שהיה מלך צדיק, יקבל את אזהרותיו של ירמיהו הנביא ולא יגלה סימני מרידה במלכות בבל.

אך הבלתי סביר התרחש, מפני שכך אמנם הבטיחה התורה (דברים י"א, ט"ז): "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה".

יד ה' התגלתה במלוא עוזה גם בחורבנו של בית המקדש השני. ארצות רבות נכבשו על ידי הרומאים, מחריבי בית המקדש השני, אך אף אחת מהן לא חוותה את הגליית תושביה.

מלכתחילה לא התכוונו הרומאים להחריב את ארץ יהודה. הם הנהיגו בה משטר נציבים, כמו שנהגו במושבות כיבוש אחרות. טבעי היה כי לא יפרוץ מרד נגד האדירה שבממלכות תבל. גם אם היה פורץ מרד, מסתבר כי הוא היה מדוכא במהירות, וממילא לא יהיו לו השלכות כה חמורות עד לחיסולה המוחלט של מלכות יהודה.

אך לא כך רצה ה', מסובב הסיבות. כאלף ושלש מאות שנה לפני כן הבטיח ה' בתורתו: "והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות, אשר אתה בוטח בהן... והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, נ"ב-ס"ד). את השטר, שבו כתובים מאורעות העתיד, חייב היה העם היהודי לפרוע.

שרשרת מאורעות בלתי סבירים גרמה לחורבן הנורא. יד עליונה נעלמת הביאה את הקנאים להילחם מלחמה אבודה מראש. שגעון חסר פשרות עמד ביסוד החלטתם של הבריונים לשרוף את מחסני המזון בירושלים, מעשה שהיה בו משום חיזוק רב ביותר של ידי האויב שצר על העיר.

זאת ועוד, חורבן הבית לא היה מילתם האחרונה של הרומאים. מתי המעט שנשארו בארץ היו עשויים לשקם את עצמם. אך בתוכחה הובטח, כאמור: "והצר לך בכל שעריך, עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות, אשר אתה בוטח בהן" (דברים כ"ח, נ"ב).

נבואה זו היתה צריכה להתקיים, ואת העילה לקיומה מצא הכובש הרומאי במרד בר כוכבא, המרד הגדול שהסתיים לבסוף בחורבנה של ביתר, שבה היה עם רב ביותר.

מלחמה זו היתה מכוונת ביד ההשגחה העליונה. לאחר שלש שנות מצור על העיר עמד הכובש הרומאי להתייאש ולעזוב. נראה היה כי שארית הישוב ניצלה, אך הכותים בגדו ביהודים וסללו דרך לכיבושה של ביתר. ביתר נחרבה עד היסוד, והקץ הקיץ על ממלכת יהודה.

שטרי החוב של העם נפרעו עד תומם, ומובטחים אנו שבאותה מידה יפדו במהרה גם שטרי גאולתו המובטחת.

ההיסטוריה העולמית אינה מכירה תופעה הדומה לתופעת הפיזור של העם היהודי. אומות אחרות שגלו מארצותיהן מצאו מקלט במקום מן המקומות והתאקלמו בו. לעומתם נפוץ העם היהודי לכל עבר, עד שקשה למצוא כיום פינה בתבל שאליה לא הגיעו גולי ישראל.

המעניין הוא שאין מקום בגולה שבו היכו היהודים שורש. גם אם בתקופות מסויימות נדמה היה ליהודים במקום כלשהו, שהנה הנה הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לא חלף זמן רב והתחזית התבדתה כליל. נבואת התורה: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך" (דברים כ"ח, ס"ה), התאמתה פעמים אין ספור.

המסקנה המתבקשת היא שהזיקה בינינו לבין הארץ, הערגה והגעגועים שנרקמו בין עם ישראל לארץ ישראל, אינם אלא ביטויים חיצוניים לקשר פנימי ועמוק המעוגן בתשתית הווייתנו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה במשך דורות בין העם לארצו הינה תוצאה מהחיבור המהותי ביניהם.

הפסוק: "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב" (תהלים פ"ה, ב'), מעיד כי בזכות קשרינו לארץ, תצמח ישועה. כך גם נאמר בתורה. לאחר שורת פסוקי הזעם והתוכחה, כאשר התורה דנה בקץ הגלות, היא מודיעה שהקץ יבוא בזכות האבות ובזכות הארץ: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב).

הבורא שואף להביא את עמו לארץ הבחירה, לקרב את בואה של הגאולה השלמה ולהגשים במלואם את דברי הפסוק (ישעיה ב', ג'): "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".