י. שזכה יום יום ללוות את אחד מגדולי הדור בארה"ב לתפילת שחרית, העז בוקר אחד לשאול:  שׂמתי לב שבהליכתנו לתפילה מידי בוקר, הרב מברך את עוברי אורח הגויים בברכת בוקר טוב לבבית. ואילו כאשר עוברים לפניו  שכניו היהודים הרב רק מכופף את ראשו לשלום ותו לא! וכי יש כאן משׂוא פנים? השיב הרב: "ראה, אני נוהג לפי ההלכה לא לשוחח לפני התפילה בשום מילה של חולין. אלא שמטעם דרכי שלום ביחסי שכנות עם עוברי אורח הגויים  אני מברכם בברכת: "בוקר טוב" אך שים לב אני מברכם בקומה זקופה! כי לעולם לא אכוף את ראשי לגוי !!  אך לאחי היהודים  אפילו לילד קט אני מכופף את ראשי  כלפיו, וזה תואר כבוד מרומם שבעתיים  מכל ברכה וחיוך."     

בפרשת בחקותי משרטטת התורה את התנאים הנדרשים  לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל,  מחד פותחת בברכות גדולות כאשר נלך בחוקות התורה ומאידך מתריעה מפני הסכנות שבביטולה . ומסיימת התורה את מסכת הברכות כאשר נשמור את מצוות ה': "אני ה' אלוקיכם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת." (ויקרא כ"ו י"ג)    המילה "קוממיות" הינה שׂיאן של הברכות כולן. אך מה פישרה המדויק של מילה יחידאית זו, שאין לה אח ורע בכל המקרא?! מבאר התרגום ירושלמי: ו"הַלְכִית יַתְכוֹן בְּקוֹמָא זְקוּפָא". וכן מובא במדרש ספרא :  "ואולך אתכם קוממיות"- בקומה זקופה - שלא תהיו יראים מכל בריה."

מתעוררת לה השאלה הלא נאמר בגמרא: "כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה! " (קידושין ל"א.)  התשובה היא שיש להבדיל בין זקיפות קומה אישית הנובעת מגאווה והתנשאות, לבין זקיפות קומה "יהודית",  כשם שיש לאדם כפרט – להתרחק מן הגאווה ולנהוג בצניעות וענווה, כך יש לתבוע ממנו את זקיפות הקומה היהודית ולעמוד בגאון על כבוד עם ישראל בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, כבקשת התפילה בימים הנוראים: "ובכן תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארץ וששון לעירך וכו' ". כי כבודם של ישראל כבוד המקום הוא! וכשמתחלל ח"ו שם ישראל בעולם, מתחלל עמו שם שמים.  על זקיפות קומה זו נאמר על יהושפט שהלך בדרכי אביו דוד: "ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב' י"ז)

ומדוע תכונה זו של "זקיפות קומה" קשורה דווקא לעם ישראל בארץ ישראל ? על נקודה זו עומד רבי נחמן מברסלב  זי"ע בלשונו המיוחדת 'בליקוטי הלכות' לברכת המזון בבואו להאיר את הביטוי הלקוח מפסוקנו: "הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו", וכה דברי רבי נחמן:

"כי המקרא הזה נאמר לעניין ארץ ישראל. כי כל ההליכות והדרכים של ישראל, הכל היה לילך לכבוש את ארץ ישראל וזהו "ואולך אתכם קוממיות", דהיינו בקומה זקופה בחינת עזות ועקשנות שעומדין זקופין בעקשנות גדולה לנצח במלחמה ולילך ולבוא לארץ ישראל. שזה היה עיקר תכלית יציאת מצרים. כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולנצח מלחמה זאת שהיא עיקר כלל המלחמות של האיש הישראלי, כי אם ע"י עקשנות גדולה מאד. ועל זה אנו מתפללים "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו במהרה בימינו". ועל כן ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו זוקף את קומתם של ישראל ומוליכם קוממיות לארץ ישראל דווקא בדרך אל ארץ ישראל- " אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בו".

אלא שיש להתבונן באותה זקיפות קומה: הלא לאור הדברים אין כאן ברכה או שכר כי אם  ציווי לעם ישראל לזקוף את קומתו מול אויביו, אך מלשון הפסוק משמע שיש כאן  ברכה  לישראל,  א"כ  מה פשרו של שכר זה ?!

מבאר זאת מרן המשגיח רבי ירוחם  ממיר זי"ע בספרו: "דעת תורה" ויקרא (ע' רפ"א)  " ואגיד לכם בקצרה וברמז, רבינו תם ב"ספר הישר" כתב לראיה על קיום הנפש אחרי הִפָּרדה מן הגוף, מזה שאנו רואים את צורת הבהמות בקומה כפופה, ואילו האדם בקומה זקופה, ומזה נבין כי נפש הבהמה היא מן העפר, והיא נמשכת אל יסודה, ועל כן היא כופפה גויית הבהמה לארץ , ונפש האדם נמשכה למעלה , ועל כן תעמידהו בקומה זקופה."

מדגיש מרן המשגיח שרבינו תם מביא (דימוי) זה לראיה, ובוודאי ראיה חזקה היא, שהרי יוצאת מקודש קדשים, ומבאר את דבריו בדברי מוסר השכל נפלאים ומרוממים (מעובד ובתוספת דברים ע"י הכותב) :

"בכל הבריאה כולה לדומם לצומח ולחי יש יסודות רוחניים. ובוודאי  לכל איבר ואיבר שבאדם, ולכל גיד ותנועה יש  שורשים ויסודות רוחניים. כל מציאותם בכלליהם ופרטיהם הם ביטוי לרצון האלוקי בעולם. אפילו לצבע העלים והירקות יש משמעות רוחנית. לא לחינם הסלק אדום, הגזר כתום, והצנון לבן. אם ירק זה אדום זאת מפני שרוחניותו  מגיעה מציור האודם ותפקידו בעולם. וכן הלאה על זה הדרך. (סודות אלו גלויים ליודעי ח"ן) . כך גם הבהמה והחיה  ההולכות בקומה כפופה, ראשיהם תמיד בקו אחד עם גופם ומוטה כלפי מטה. וזאת מפני כי גם רוחניותם נמוכה וארצית מאד. ותפקידם בבריאה נמוך הוא. ולא יועילו שום עצות ותחבולות לזקוף את קומת הבהמה... כי בהמה היא...  צורתה ומבנה גופה  מסמלים את תפקידה ויעודה. כפי שמלמדנו ברורות שלמה המלך ע"ה: " מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. (קהלת ג ' כ"א)  

האדם הולך בקומה זקופה בעצם בריאתו, כשראשו מתייצב מעל גופו, לא מקרה הוא חלילה, אלא זהו סמל  לתפקידו  ויעודו הרוחני בעולם. הליכתו בקומה זקופה  טומנת בחובה את צמיחתו הרוחנית  ההולכת ומתמרת כלפי מעלה. וע"כ תינוק גדל ומתעצב כשראשו עולה ומזדקף. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה, נשמתו חלק אלוק- ה ממעל. היא הנמשכת למעלה, וע"כ תמשוך ותעמיד את גופה בקומה זקופה. וכמו שמציאות האש לא תשתנה לעולם מלילך למעלה, וכן המים מצד עצמם יורדים למטה, כן לא תשנה חוקי האדם נשמתם זוקפת קומתם.

ומסיים את דבריו: זקיפות קומה רוחנית אין בינה לבין גאווה שלילית כל קשר! מטרת זקיפות הקומה היא למנוע את האדם משפלות לירד מטה מטה, לשאול תחתיות כנפש הבהמה. אלא להרימו מהארציות, כפי הנאמר במשלי (טו כד): "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה." וע"כ קדושת הגאות שבאדם נובעת מקדושת נשמתו. והיא אשר תנשׂאהו  למעלה ראש. זהו עומק דברי רבינו תם בראייתו להישארות הנפש לעולם, מ-חוק הבורא בצורת האדם הזקופה לסמל את השראת שכינתו בו.

וע"כ תרגם אונקלוס את המילה: "קוממיות" : "חירותא" , היינו כי ענין החירות הוא נקודה והרוחניות של  "קומה זקופה"  כי סוד החירות הוא סוד - העילאיות,  סוד נפש האדם העולה היא למעלה, ואדם כי אינו עולה למעלה, אינו הולך בקומה זקופה, בחינה היא על נפשו כי אינה בת חורין!! אלא בבחינת: "עבד הדומה לחמור!" כי דומה הוא לבהמה היורדת למטה. (מובן שאין בדברים הכוונה להליכה הפיזית של האדם בזקיפות מתנשאת כי אם זקיפות הרוח שבו)

לאור דברים אלו מובנת ברכתה של התורה לעם ישראל ,שאם ילכו בדרך התורה אזי יתקיים בהם: "והולך אתכם קוממיות", כפי שהוציא הקב"ה בכבודו ובעצמו את עם ישראל מתחתית השפלות שהיו בה במצרים בקומה זקופה אל מול צורריהם המצרים, ונתן להם את מתנת החירות- חירות הנפש. ולאחריה  קבלו את הזכות והחובה  להיות  ממלכת כוהנים וגוי קדוש. כך גם בעתיד אם ננהג כיהודים אמתיים  נזכה לחוש את שמחת רוממות הרוח הנשמתי המתבטאת בזקיפות קומת האדם. "

זקיפות קומה זו נדרשת במיוחד דווקא בזמני הנפילה והירידה, כמו שנאמר בתורה בחטא אדם הראשון, ששאלו הקב"ה  לאחר הנפילה בחטא  את שאלת: ה- "אייכה?", ותשובתו כי התחבא  מפני ש'גילה' שהוא ללא כסות ובגדים. שאלו הקב"ה: "מי הגיד לך כי עירום אתה?! - המִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?!". לכאורה, האדם צודק. הצניעות מחייבת אותו להיחבא ובטח כשהוא מדבר עם הקב"ה ?!

עונה ע"כ מרן ה"חתם סופר" זי"ע: אחרי שאדם הראשון חטא, הוא נפל לעצבות. בגלל שנכנסה בעצמותו ישות הרע, חשב שבכך הוא איבד את כוחותיו הרוחניים, ואין לו דרך לעלות חזרה, חלילה...

על כך ענה לו הקדוש ברוך הוא : אתה יודע מניין באה לך מחשבה זו? מפני מה אתה חושב שאיבדת את כוחותיך?!  -  כי אכלת "מן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו"! משם מגיעות כל המחשבות של חוסר האונים וייאוש. כשאדם נושא עמו את החטא, הוא מדמה בנפשו שאין לו כוחות.   מחשבות מסוג זה מקוננות אצל האדם במהלך חייו  לאחר נפילה רוחנית,   האדם חש את עצמו  שהוא בבחינת: 'ערום', כי ה"בגדים"  משולים לכוחות  הנפש. לאחר הנפילה  מדמיין האדם שהפסיד את כוחות נפש, ואין לו יכולת להתמודד עם הניסיונות העומדים לפניו כי אבדה תקוותו . 

אבל האמת היא שזה דמיון בלבד. יש ויש כוחות! רק צריך להאמין ולדעת שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד את הכוח להתמודד עם כל האתגרים שמזומנים לפניו.

עליו לדעת שמחשבות אלה מסוכנות מהחטא עצמו! כי תחושת שפלות זו עלולה להשאיר את האדם כל ימיו במדמנת החטא!!   כדי לתקן הוא צריך  להאמין בכוחות וביכולות  שחננו הבורא. עליו לחזור ולזקוף את קומתו הרוחנית שהושפלה לרגע, לראות את הנפילה כאירוע חד פעמי של כופפות קומת האדם לארץ. אך אל לו להישאר שם...  אין זה מקומו. עליו לעשות תשובה כראוי, לשוב אל מקומו הטבעי    ולרומם את עצמו בחזרה לעבודת ה' מתוך שמחה וזקיפות קומה. כי נשמת אלוק-ה ממעל פועמת בו בכל מצב ומצב. עליו להזכיר לעצמו  שיהודי הוא, ובן מלך !. 

יהי רצון שנזכה שיקויים בנו בקרוב: "הרחמן הוא יוליכנו קוממיות לארצנו".