לפני זמן לא רב התפרסם בכלי התקשורת, על אחד משרי הממשלה ורעייתו שהיו מעורבים בתאונת דרכים באזור ירושלים. על פי נתוני הסטטיסטיקה אירעו באותו יום במדינת ישראל כמה מאות תאונות נוספות. ככול הידוע הן לא זכו לתשומת לב ציבורית מיוחדת...

אם מישהו מבינינו - "פשוטי העם" - ייתפס כשהוא נוהג במהירות גבוהה מהמותר, הדבר לא יעורר רעש, כמו מקרה שבו ייתפס מפכ"ל משטרת ישראל באותה עבירה... ממפכ"ל המשטרה מצפים להרבה יותר, כך טבע הדברים.

לאור הקדמה זו, מוכרחים לעטות כפפות משי כאשר אנו עוסקים בחטאי הדורות הראשונים, משום שחייבים במקרה זה לסנכרן בין דרגת החוטא לחומרת המעשה... כלומר, יתכן שעבור אנשים בני דורנו מעשים אלו יחשבו כחיוביים, ואילו אצלם, לפי גודל מעלתם, המעשים נחשבים כשליליים ואף העונש עליהם אינו קל.

התורה היא הדת היחידה שאינה מסתירה את חטאי מנהיגיה. הדברים נכתבו כדי שנפיק מהם לקחים אקטואליים, לכל דור ודור, גם לדורנו אנו. במאמר זה, למרות שלא נרד לעומק פרשת המרגלים, חשוב שנצא עם תובנה אחת - והיא: ספק אם ניתנת לנו הפריווילגיה לדבר על אותם ענקי רוח - אנשי דור המדבר, שחוו את ניסי יציאת מצרים וההליכה במדבר והגיעו לדרגת נבואה במעמד הר סיני. אנו קטנים מידי כדי לשפוט אותם.

תרשו להציג בפניכם אגדה מדהימה בנושא המרגלים המוזכרת בתלמוד. נפענח אותה, נגלה את הצופן ונעלה תובנות.

אחד מגדולי האמוראים, רבה שמו, מספר את הסיפור הבא: יום אחד הלכתי במדבר ופגשתי בסוחר רוכב על גמל. פנה אלי הסוחר ושאל אותי אם אני מעוניין לראות את מתי דור המדבר, ועניתי לו בחיוב. הוא לקח אותי לעומק המדבר וראיתי אותם... הם שכבו על גבם כשפניהם סמוקות, הם היו כה גבוהים עד שרגלו של אחד מהם הייתה כפופה, וראיתי את הסוחר עובר מתחתיו כשהוא רוכב על הגמל ורומח בידו, ועדיין לא הגיע לברכיים של אותו נפטר... [חשוב להדגיש, שחלק גדול מהאגדות משמש כמטאפורה למסרים ולקחים].

עד כאן דברי התלמוד. מה טמון כאן? כל פרט טומן בחובו עולם ומלואו. נתמקד בנקודה אחת שמגלה לנו המהר"ל מפראג. 

קיימים באדם שלשה רבדים: נפש, רוח ונשמה. "נפש" היא החלק הנחות ביותר שלהאדם. נפש יש גם לחתול ולכל בעל חי מצוי... כל אדם בבסיסו הוא בעל חי מצוי. הן לאדם והן לבהמה יש רצון לחיות, יש צרכים, דחפים ומאוויים.

כשאדם רעב הוא מחפש אוכל וכשזברה רעבה, היא מחפשת אוכל, אבל...

כאן נכנסת הרוח. הרוח מכילה את המידות של האדם. כאן ניכר ההבדל בין אדם לבעל חי. כשהזברה רעבה והיא מוצאת אוכל, היא תאכל לשובע, מבלי להתחשב בחברותיה הרעבות. כולנו רואים מאבק בין ציפורים על פירורי לחם, אין שם פשרות... לעומתן – אדם, למרות שהוא רעב, יחלוק את פרוסת לחמו עם חבר רעב כמוהו. פעמים שאפילו ימסור את נפשו וייתן לחברו את הכול! הרוח שבאדם מגביהה ומרוממת אותו משאר בעלי החיים.  

הרובד הנוסף שבאדם כולל את הידיעות וההשגות. השגות וידיעות הן כלים חיצוניים המאפשרים לאדם להתקדם ולהשתדרג. הידיעות משכנן במוח, שהוא משכן הנשמה. אבל – ידיעות והשגות הן אוצר שעלול להיות גם מסוכן, מפני שהן יכולות לזרוע הרס וחורבן, כדוגמת פיתוח פצצת האטום ותעשיות המוות, בדיוק כפי שהן יכולות להעניק חיים ולהציל את האנושות. החכמה היא לשלב את הידיעות וההישגים יחד עם המידות הטובות, וכך לנתב את ההישגים לאפיקים חיוביים.

איך כל זה קשור אלינו? כותב המהר"ל, הסיפור של רבה משמש מטאפורה למבט שלנו על הדורות הראשונים. רבה פגש באדם רוכב על גמל. הגמל מסמל את הנפש – את חלק הבעל חיים שבאדם, את הרצונות, הדחפים והיצרים הגשמיים. לאורך כל החיים אנו נתונים במאבק תמידי מי יהיה דומיננטי ומוביל, ה"גמל" שבנו או האדם שבנו...

אדם הרוכב על גמל מסמל את האדם השלם במידותיו. אדם השולט ורוכב על בעל החיים שבו – מנתב את נפשו, את תאוותיו ודחפיו... הרומח שבידו מסמל את הכלים ואת ההשגות הנפלאות שזכה להשיג...

אומר רבה, גם אם אובייקטיבית אותו אדם, שפוגש את מתי המדבר, נמצא בדרגה רוחנית גבוהה, הוא עדיין עובר תחת הברכיים של מתי דור המדבר. הוא לא מצליח להגיע אפילו ל"ברכיים" שלהם, לחלק הנחות, הגשמי, של אותו אדם מדור המדבר...

כעת, לאחר שעטינו עלינו את כפפות המשי, ניתן לעיין בפרשת המרגלים ולאמץ את המסרים קרוב לליבנו...

בהצלחה!