מרים התנבאה: "עתידה אמי שתלד בן, שיושיע את ישראל מיד מצרים". כיוון שנולד משה, התמלא הבית כולו אורה. אמר לה אביה: "בתי, נתקיימה נבואתך".

מרים עמדה ליד ערש הגאולה של עם ישראל ממצרים. שיחה אחת שקיימה עם אביה, שינתה את מהלך ההיסטוריה. במבט לאחור ניתן לומר שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאשה אחת.

שיחה זו התקיימה באחד הרגעים הקשים ביותר, רגע של יאוש נורא שתקף את העם ואת גדוליו והוביל למסקנות כאובות:

"עמרם (אבי מרים, אהרן ומשה) גדול הדור היה. כיוון שראה שפרעה גזר: 'כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו'" (שמות א', כ"ב), אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהן.

במעשה זה פעל, לכאורה, עמרם שלא יהיה המשך לעם ישראל.

אמרה לו בתו: "אבא, גזרתך קשה יותר מגזרת פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות".

עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו נשותיהן (מסכת סוטה דף י"ב).

עמרם קרא 'נכון' את מפת חיי העם תחת עול הנוגשים. היו אלו חיים ללא תקווה וללא אור. עמרם סבר בצדק, כי כדאי להביא אל קיצו את סבל העם. בני ישראל הסכימו לדעתו והחליטו להפסיק את הילודה. סופו של עם ישראל נראה בברור באופק.

אולם ברוח הנבואה שפיעמה בה, ראתה מרים מעבר לאופק של חיי ההווה הנורא בכור הברזל המצרי. היא נטעה באביה אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. למרות הלילה הקודר והאפל כל כך, עוד יפציע השחר. חרף כל הקשיים, ההשפלה, טבח הזכרים ועול השעבוד, חייבים להמשיך את קיומו של העם.

הדברים נכנסו ללב האב, והוא שב אל אשתו, ומשה, מושיעם של ישראל - נולד.

המדרש שם ממשיך: "כיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפח על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואתך?"

אך מרים לא חדלה מאמונתה. היא לא הושפעה מן הספקות. היא היתה בטוחה, כי אמת יצוקה בנבואתה, וסופה להתגשם. על כך נאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" (שמות ב', ד'), לדעת מה יהיה בסוף נבואתה.

מרים עמדה ליד היאור. אחיה הקטון נתון בתיבת גומא בין קני הסוף וסכנת מוות מרחפת על ראשו, והיא ממתינה. ממתינה לראות כיצד תהיה הצלתו. היא אינה ממתינה לראות אם יינצל, כי אם כיצד. ההבדל בין השניים הוא מהותי.

הסוף ידוע. בת פרעה גילתה את התיבה ביאור. מרים מופיעה ברגע הנכון לצידה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה. היא מביאה את יוכבד אמה - הלא היא אם הילד - הנוטלת אותו לביתה ומגדלתו עבור בת המלך.

אין תרומה שתשווה לתרומתה למען גאולת העם. כל המעשים הגדולים שנעשו לאחר מכן, באו מכוח ניצוץ התקווה ששימרה מרים בלבה. ניצוץ תקווה, שבאמצעותו מנעה ברגע קריטי את חורבנו של העם בידי עצמו. נוכחים אנו מהי השפעתו של מעשה חד פעמי לגאולת העם. מהו ערכה של הסתכלות נכונה על עתיד העם. מאידך, מעשה יחיד עלול גם לפגוע במהלך של העם לדורי דורות, ולהשפיע עליו לנצח.

נתבונן עתה באחד ממעשיו של משה רבנו, לכאורה מעשה פעוט, אך רב תוצאות:

משה רבנו נצטווה לדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים לעם הצמא במדבר, ובמקום זאת הוא היכה עליו (במדבר כ', ח'-י"ב). היתה בכך סטיה מציווי ה', וכתוצאה מכך נגזר על משה רבנו שלא ייכנס לארץ ישראל, אלא ימות במדבר.

אילו היה משה מכניסנו לארץ, הוא היה מרוממנו לדרגת הגאולה, והוא עצמו היה המלך המשיח. על הפסוק: "עד כי יבוא שילה" (בראשית מ"ט, י'), רמוז בזוהר הקדוש, כי המילה "שילה" היא בגימטריה "משה" - משה רבנו היה בונה את בית הבחירה. מעשי ידיו של משה נצחיים הם, ועל כן בית המקדש שנבנה על ידו לא היה חרב לעולם. היינו חוסכים את שיעבוד פלשת ומואב, את גלות עשרת השבטים ואת חורבן בית המקדש הראשון, את גזרת המן ואת שיעבוד אנטיוכוס, את עריצות הורדוס ונפילת הגליל, את חורבן בית המקדש השני ואת חורבן ביתר. היו נחסכות שבעים הגלויות בארצותיהן של שבעים האומות. בדפי ההיסטוריה היהודית לא היו נרשמים שריפות התלמוד ועלילות הדם, גירוש ספרד ומדורות האינקוויזיציה, שמד האלמוהדין, פרעות חמלניצקי וזוועות השואה! לחשוב שכל זה היה נחסך, אילו היה משה מדבר אל הסלע במקום להכותו!

מעשה זה של משה קשור בקשר הדוק למעשה נוסף שנעשה על ידי אברהם. חז"ל קבעו (בבא מציעא פ"ו, ב'), שעבור כל פעולה שעשה אברהם אבינו בעצמו עבור אורחיו, גמל הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו. אברהם בעצמו הביא לחם, והבורא הוריד לנו מַן מן השמים. אברהם בעצמו נתן להם בשר, והבורא הגיז לנו שליו במדבר סיני. אברהם בעצמו ליווה את המלאכים לשלחם, והבורא הלך לפנינו בעמודי אש וענן. לעומת זאת, לגבי המים, הסתפק אברהם בהבאתם על ידי שליח: "יוקח נא מעט מים" (בראשית י"ח , ד'), וגם אנו קיבלנום על ידי שליח, על ידי משה רבנו.

אילו היה אברהם טורח מעט יותר, וגם את המים היה מביא בעצמו, למרות היותו זקן מופלג וכאוב, היה גם הבורא נותן לנו את המים בעצמו, ולא היה מצווה על משה להנביע אותם מן הסלע. באותה שעה לא היו נצרכים לא לדיבור ולא להכאה, ולא היה מתרחש חטא "מי מריבה". משה רבנו היה מביאנו לארץ ישראל ובונה לנו בית מקדש נצחי, ועתה היינו חיים כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה בתוככי הגאולה!

ראו כמה גדולה עשיית מעשה בשלמות, וללא סטיה.