המשנה (אבות ה', י"ט) מציינת שלוש תכונות שאיפיינו את בלעם ושמהן יש להתרחק: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. רוחו של בלעם היתה גבוהה, כלומר גאוותנית, וגם נפשו היתה רחבה, כלומר תאוותנית, אולם היה צורך בעין בוחנת כדי לחשוף פגמים אלו. לא כן עינו הרעה, היא בלטה באופן מודגש באישיותו והפכה ל"סמל המסחרי" שלו. גם תוארו (במדבר כ"ד, ג'): "הגבר שתום העין", מסתבר שניתן לו מחמת אותה נטיה.

הסיבה העיקרית שבגינה נקרא בלעם לבוא ולהרע לישראל, היתה בשל אותה עין רעה, והיא הניעה את בלק לחזר אחריו.

כשהמואבים, שונאי ישראל, נואשו מלתקוף את ישראל בדרכי לחימה מקובלות, הם החליטו להתנכל להם מכיוון שונה, מכיוון על טבעי. עתה עלה הרעיון להזמין את בלעם כדי שיקלל את העם הנבחר. הוא היה ידוע כמי שכוחו בפיו. בעבר הוא סייע לסיחון מלך האמורי להכות את מואב בכח קללותיו. עתה החליט גם בלק להעזר ב"שירותיו הטובים".

מהיכן שאב בלעם כח סגולי זה? והרי כח הדיבור נובע מסגולות רוחניות עליונות שמקורן בקודש?

בלעם עצמו נתן מענה לשאלה זו באומרו על עצמו שהוא (שם ט"ז) "יודע דעת עליון", הוא ידע להעפיל לדרגות גבוהות בהשגת האלוקות.

הגדרה גבוהה זו נראתה לחכמינו יומרנית מדי. הם תמהו (ברכות ז', א'): איך הכתיר בלעם את עצמו בתואר "יודע דעת עליון", והרי אפילו את דעת בהמתו לא ידע? עובדה היא שהוא לא הבין את פשר ההתנהגות של אתונו כאשר מלאך האלוקים ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו.

חכמינו השיבו שמומחיותו של בלעם התבטאה בכך שידע לכוון את הרגע שבו הקב"ה זועם. בכל יום יש כעין שבריר של שניה, שבו הקב"ה קוצף על האנשים שאינם הולכים בתלם המצוות. מי שיודע לעלות על "גל זה", יכול לנצלו כדי להחיל את קללותיו. רגע הזעם הוא קצרצר מאד, ובדרך כלל אין אדם המסוגל לכוון אליו. אולם בנקודה זו הצטיין בלעם, הוא ידע לכוון לרגע זה, וממנו הוא שאב את כח קללותיו. מי שהוא רע נמשך אל הרוע, ומי שישותו אומרת חימה, נמשך אל רגע הזעם. ואמנם, מכך נבע כח קללותיו של בלעם. בעל עין רעה מסוגל לקלוט בכל ענין רק את נקודות הרוע. זמני הטובה והברכה של ה' הן מחוץ לטווח קליטתו. רק הרגע הקצר שבו הקב"ה זועם היתה משאת נפשו של בלעם.

בהזמנה ששוגרה בידי זקני מואב ומדין אל בלעם נאמר (כ"ב, ו'): "לכה נא ארה לי את העם הזה... כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר".

נשאלת שאלה: אם בלעם אמנם נודע גם בכח ברכותיו, שכביכול פעלו ישועות, וכפי שמודגש בפסוק, מדוע ביקש ממנו בלק שיקלל את עם ישראל, הן עדיף היה שיברך את מדין ואת מואב באופן ישיר, ואיש לא יוכל להרע להם?

אלא שלא היתה לבלעם יכולת כלשהי לברך. וכי מנין לרע עין ולב זה כח לברך? בלק הוסיף מילים אלו כמס שפתיים וכדברי חנופה, למי שגם הכבוד היה גורם נכבד במבנה אישיותו.

יתירה מזו, גם בלעדי הקללות שבפיו, היתה פגיעתו רעה. העין הרעה היא שאיפיינה אותו. ואמנם, זו היתה הסיבה שבגללה ביקש הקב"ה למנוע מבלעם ללכת עם שרי מואב. גם לאחר שבלעם הבטיח שלא יקלל את ישראל, אמר לו הקב"ה (כ"ח, י"ב): "לא תלך עימהם", כי עינו הרעה היתה עלולה להזיק גם אם לא יקלל בפיו.

הניגוד הקוטבי לבלעם היה משה רבנו. משה רבנו הוא סמל ההצטיינות בעינו הטובה. הפסוק (משלי כ"ב, ט'): "טוב עין הוא יבורך", מכוון למשה. מיד בלידתו קרנה ממנו טובתו, וכפי שנאמר (שמות ב', ב'): "ותרא אותו כי טוב הוא". כבר אז ניתן היה להבחין במידת הטוב ששפעה ממנו.

לדוגמה, כשנאמר למשה רבינו למנות את יהושע בן נון למלא את מקומו, הוא נצטווה לסמוך את ידו עליו, כדי שיהיה ראוי להנהיג את העם. אולם משה רבנו עשה יותר ממה שנצטווה, בסומכו על יהושע בשתי ידיו, הוא "עשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמה בעין יפה" (רש"י במדבר כ"ז, כ"ג).

עד כה ידענו שמשה ובלעם היו שני ניגודים קיצוניים, האחד בלט בהתעלות לדרגות גבוהות בקדושה, והשני נודע בעוצם שפלות טומאתו. עתה הוברר שבנין האב לאישיותם היו מידותיהם המנוגדות: משה הצטיין בעינו הטובה, ובלעם חטא ברוע עינו.

בראות בלעם שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, אזי (במדבר כ"ד, א'): "וישת אל המדבר פניו". באותה שעה תר בלעם אחרי עוון כלשהו שאולי קיים בעם ישראל, עוון שבאמצעותו הוא יוכל להחיל עליהם את הקללות. ואמנם, בחוש עינו הרעה הוא יגע וגם מצא את חטא העגל שעשו ישראל במדבר. זוהי הנקודה הרגישה שממנה הוא סבר לפתח את שרשרת קללותיו. אולם גם נסיון זה עלה בתוהו, כי ה' הגן באותה שעה על ישראל ופרס עליו את אברתו.

ניטול תובנה חיובית ממהלך זה:

הברכה הגדולה ביותר לאדם היא חשיפת נקודות היופי והטובה המצויות בנפשו פנימה. ניתן לעצב מתוכן אישיות חיובית השואפת לשלימות. מאידך, מכלל הן אתה שומע לאו, אם מצליחים להדגיש דוקא את הגרעין השלילי, ניתן לטפחו עד להפיכתו לגורם מרכזי באישיות קלוקלת, וזו אמנם היתה דמותו של נביא האומות.