"סבא מה יש לך ביד?" שאל הנכד , "גולם", ענה הסבא, "ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב ייבקע הגולם וייצא ממנו הפרפר ו... כן אני מוכן לתת לך אותו ,אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר יכה בכנפיו על הדפנות , אתה לא תעזור לו לצאת. אסביר לך גם למה: הקב"ה טבע בפרפר רצון לפרושׂ כנפיים ולצאת לעולם, הפרפר מכה בכל כוחו בכדי לצאת ,ומכיוון שכנפיו שבריריות, כל פעולה כזאת מחזקת את הכנפיים, אך הוא לא נשבר ולא מתייאש עד שמגיע הרגע ובו הכנפיים התחזקו דיים. זה הרגע שבו הוא בוקע סופית את הגולם. לכן אני מבקש ממך: תן לו לצאת בכוחות עצמו".
לקח הנכד את הגולם הביתה. ישב והביט על הגולם. לפתע הגולם מתחיל לזוז ולהתנועע כ-שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם מתחבא פרפר לח ויפה, והוא מכה בכל כוחו על הדפנות, אך לא מצליח לצאת.
רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל , הוא השתוקק לעזור לו לצאת, ולא יכול להתאפק . לבו לא עומד בכך. רחמיו גוברים על ההבטחה לסבא, והוא פותח את שני חצאי הגולם לרווחה, ומאפשר לפרפר לצאת. היצור המשוחרר מכה מעט בכנפיו ועף החוצה. חיוכו של הילד עוד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל שדוד ומת!... הבין הילד מוסר השכל: שעזרה שאינה במקומה רק מזיקה, אך ההתמודדות עם קשיים ומאמצים הם מחשלים ומחזקים.
בלק בן צפור מלך מואב רואה את ניצחונות ישראל במלחמות סיחון ועוג וחושש כי מדינתו היא הבאה בתור... הוא מבין שבנשק הרגיל ינחל גם הוא תבוסה כאובה עד מאד. בצר לו הוא מחליט לנסות בדרך מקורית הוא משגר משלחת אל בלעם, הקוסם והנביא מארץ פתור, ומבקשו לבוא ולקלל את העם, בתקווה שקללה זו תשנה את מאזן הכוחות באזור.
אך לפתע תש כוחו. הקללות שהכין לקלל את העם, נותרו בקרבו. במקומם בעל כורחו יצאו מפיו ברכות. הנבואה שזכה לה הבהירה לו חד משמעי שהוא לא שולט בעצמו כלל, ובמקום לקלל נמצא מברך. נאלץ הוא לשאת את משלו ולתאר את מהות כוחם והצלחתם של עם הנצח - ישראל כמות שהוא.
אך הגמרא בסנהדרין (ק"ה) מלמדת אותנו: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע (בלעם) אתה למד מה היה בלבו; ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות (אך נאלץ לברכם) – "מה טובו אהליך יעקב", (ביקש ש-)לא תשרה שכינה עליהם - (אך נאלץ לברכם) "ומשכנותיך ישראל' ".
באחד המשלים היוצאים מפיו הוא מתאר את סוד כוחו של עם ישראל: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טֶרֶף". (במדבר כ"ג כ"ד) מבאר רש"י : "הן עם כלביא יקום " - כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין." בעקבות כך נוסחה ההלכה הראשונה הפותחת את ה"שולחן ערוך": "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". מהו הרעיון המסתתר באותה "גבורה" ואותה "חטיפה", מדוע אותה קימה של שחרית נחשבת לגבורה?!
מבאר המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל בספרו: "עלי שור" במאמרו: "תחומי העבודה והביטחון" (תר"ט): "כלל גדול בידינו: התורה והמצוות הן למעלה מן הטבע! התורה היא שׂכל אלוקי, וכמה יגיעות עלינו להתייגע עד שנזכה לקלוט ממנה משהו בשׂכלנו האנושי. ומביא שם את דברי המהר"ל ב"גור אריה" שהמצוות הן גבורה, שהעושה מצוה פועל פעולות פלאיות, ואינם מעשים טבעיים, לכן כל המצוות דורשות התגברות על הטבעיים אם מעט ואם הרבה". בהמשך המאמר הוא מרחיב להסביר שהדרך היחידה להגיע להתקדמות כלשהיא בעבודת ה' היא ע"י השקעה, עמל, והתגברות.
הרב וולבה מעורר שם שאלה מעשית: "ומה יעשה יהודי הרוצה לעבוד את השי"ת אבל קשה לו לעמול בשארית כוחו בעבודה?... כלומר, הוא משתוקק מאד לקיים את מצוות התורה ככתבם וכלשונם אלא שהעמל והקושי עוצרים אותו מליישם זאת, הוא היה שמח לקיים מצוות בקצב שלו... ברוגע ובנחת. מדוע דווקא בעמל ?!
ובתשובה מביא את דברי הסבא מקלם זי"ע: "מי שאינו עמל בכל כוחו שיכול, הרי אינו רוצה כלל!" כלומר, המבחן לרצינות העושה בעבודת ה' נמדדת בנכונות להתאמץ ככל יכולותיו. אך הבקשה לעשייה בקצב שלו... היא בעצם הודאה שהוא אינו מעוניין לעשות! כל השאר הם תירוצי סרק. דברי הרש"ז מוסבים בעיקר על מלחמת היצרים שבאדם, ומביא שם את דברי רבי שמעון בן לוי המובאים בגמרא בקידושין (ל"ב): "יִצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהילים ל"ז) ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו!!". אך על האדם לדעת שיחד עם העזרה משמים עליו לעמול ולרצות לנצחו במאמצים ובמסירות נפש ורק אז יגיע הסיוע משמים. כלומר, כדי לקיים את מצוות ד' נדרש היהודי להתמודד עם פיתויי היצר אשר יעשה כל שביכולתו למנוע ממנו את עשיית המצווה. והמבחן הוא כמה הוא מוכן לתת מעצמו ומכוחותיו כדי לקיים את מצוות בוראו.
ומוסיף על כך הרב וולבה במאמרו על הזריזות וועד חמישי (רנ"ז): (מעובד ע"י כותב הדברים) "אנו מתוודים ביום הכיפורים: "על חטא שחטנו לפניך בריצת רַגְלַים לרע". יש להבין מדוע הדגש הוא על "הרגלים" הלא הבעיה היא לא ברגלים כי אם באדם הרץ עם רגליו לרע?... וביותר מכך יש להבין וכי משנה אם האדם עשה את העבירה במהירות או באיטיות?...
ומיישב: "אבל נגיע נא בעצמנו: כשאדם רוצה דבר מה - ומבלי לחשוב ומבלי להתמהמה כבר רץ להשיגו, ממש כאילו הרגליים רצות מעצמן... זהו כוחה של התאווה: היא שולטת באדם! האברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאווה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם."
כלומר, התביעה על האדם על כך שהוא לא עצר והתבונן בתחילת התדרדרותו , עד שהגיע למצב רוחני כה ירוד שאיבריו כבר פועלים אוטומטית וללא כל עיכוב. הוא "מופעל" אנרגטית בריצה לעשיית העבירה. לכן הווידוי נסוב על ה"תוצאה"- מאי חשבון נפשו.
אך, מבאר הרב, ישנו גם הצד השני והוא: "ריצת רגלים לטוב" - יהודי אשר עמל קשות לזכך את אישיותו עד שאבריו פועלים מעצמם לעשיית טוב. וזאת מפני: "שמי שנמשך אחרי בוראו ממש כברזל אחרי אבן שואבת (מגנט) – הוא יגיע למצב של "ריצת רגלים לטוב!" כפי שאמר דוד המלך ע"ה:
"חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קי"ט נ"ט) נאמר ע"כ במדרש: "אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות." מבאר שם: "חשקו של דוד המלך בתורה היה כה גדול עד שאבריו נתפסו בעצמם בחשק זה והביאוהו לבית המדרש, אף שמחשבתו הייתה ללכת למקום אחר. וזאת מפני כלל ברזל בנפש האדם: "מחשבה אינה שולטת במקום שיש רצון חזק!"
כי הרצון הוא הוא כוח יותר גבוה מהמחשבה!
הוא גדר של: "אהבה מקלקלת את השורה" שהייתה אצל אברהם אבינו שחבש בעצמו בלכתו לעקידה. כך גם אצל יוסף שאסר בעצמו את מרכבתו להזדרז לכבוד אביו. ומאידך "ושִׂנאה מקלקלת את השורה" - בבלעם הרשע שחבש בעצמו את אתונו בלכתו לקלל את ישראל.
שורש הדברים נעוצים בנפלאות לשון הקודש במילה: "רצון" שהיא מלשון "רוץ" "ריצה" כי הכלל הוא: האדם רץ לאן שהוא רוצה!, כפי הנאמר אצל לבן: "וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין" (בראשית כ"ט י"ג) למה רץ? ועל מה רץ? התשובה: "ויהי כראות את הנזם", אמר עשיר הוא זה... נתן עיניו בממון". רַצים למה שאוהבים!..."
וכך אמר בלק: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" גבורתם, חוזקם, ועוצמתם נובעת מהבנת וחשיבות הזמן. הם לא פוחדים מקשיים ומאמצים, הם לא פוחדים ממשברים ונפילות. יש להם מטרה ברורה בחיים. הם רוצים בכל מאודם לנצל את היום, הרגע וההזדמנות לרוץ ולחטוף עוד מצווה ועוד מצווה, שלא תחמוק מידם. זוהי משאת חייהם. עם הנצח אינו פוחד מקשיים אלא נבנה מהם. כל מאמץ גופני בקיום המצוות מרומם ומקשר את היהודי באהבתו אל חי העולמים.