כשנגזר על משה רבנו שלא יעמוד בראשות העם בבואם אל הארץ הנבחרת, היתה בקשה אחת בפיו (במדבר כ"ז, ט"ז): "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה".

הרועה הנאמן שחייו היו מסכת ארוכה של התמסרות עבור עמו, לא ניתקה מחשבתו מהעם גם בשעת פרידתו מן העולם, ולמענם הקדיש את הגיגיו האחרונים.

בהיותו בן שמונים הוטלה עליו אדרת המנהיגות, והוא נשא אותה כאב רחום, כאשר ישא האומן את היונק. גם בשעת הסתלקותו לא הופנתה דאגתו לעצמו, אלא לעם.

למשאלתו האחרונה של משה רבנו מקדימה התורה הקדמה (שם ט"ו): "וידבר משה אל ה' לאמר". תיבת "לאמר", שנאמרה כאן, מעוררת תמיהה. בדרך כלל, ביטוי זה משמעותו שיש לומר את הדברים לאחרים. אך כאן כאשר משה פונה לה', מה באה תיבת "לאמר" ללמדנו. אלא שמשה רבנו ביקש מענה מה' למשאלתו אודות מינוי המנהיג הבא.

לא מתוך סקרנות ביקש משה לדעת אם תיענה בקשתו. משה רבנו ביקש אישור מהקב"ה, שאכן צודק הוא בגישתו המבקשת להעניק משקל סגולי מיוחד ורב ערך למנהיג העדה. ואכן, הקב"ה נענה לדבריו והשיבו (שם י"ח): "קח לך את יהושע בן נון".

בקשת משה כללה לא רק משאלה כללית אודות מינוי המנהיג, היה בה גם שרטוט דמותו של האיש שימונה על העדה. בבקשה ששטח משה לפני הקב"ה הוא הכתיר את הבורא בתואר נדיר, שאינו מצוי במקומות אחרים בתורה (במדבר כ"ז, ט"ז): "אלוקי הרוחות לכל בשר".

תואר זה אינו מקרי. 'אמר משה: רבונו של עולם, גלויה לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'.

כאן מתגלות סגולותיו של המנהיג המתאים. עליו להכיר בטיבם של כל אלו המונהגים על ידו. עליו להתאים לכל אחד מהם הנהגה בהתאם לאישיותו ולטבעיו. התייחסות אישית זו לכל אחד ואחד, מסוגלת להביא לקידומו המהיר של אותו אדם הן בגשמיות והן ברוחניות.

בתפקידו של מנהיג העדה, יורשו של משה, כלולה עבודה רוחנית כבירה. עליו להלך מול רוחו של כל אחד, ולהוציא מן הכח אל הפועל את סגולותיו הייחודיות בתחום עבודת הבורא. ההנהגה על עם ישראל אינה רק מהלך ארצי וסידור עניינים גשמיים. ההנהגה משמעותה לשמש כחלוץ לפני כל המחנה, ולהעלות את כל הציבור מבחינה רוחנית.

המנהיג בישראל הוא גם המאחד את כלל עובדי ה' יחדיו. הוא רואה את העם כיחידה הומוגנית אחת, ואת כולה הוא מעלה בדרך העולה בית א-ל.

אין זה מינוי מלאכותי. המלך הופך להיות לב העם על כל המשתמע מכך. הוא לב העם ומכח זה הוא פועל על כל איבריו ועל כל דרכו. מלבו יוצאות הוראות חיים לכל חלקי האומה.

בבקשה אחרונה זו של משה רבנו הוא גם ממשיך להסביר כיצד מיישם המנהיג את תפקידו (שם): "אשר יצא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם".

גם כאן אין כוונת הדברים להנהגה פיסית בלבד. כלולים כאן הכוחות הרוחניים שבהם מצטיין המנהיג: "אשר יוציאם – בזכויותיו, ואשר יביאם – בזכויותיו" (רש"י). המנהיג נתון כולו להצלחת צאן מרעיתו, והדבר ניכר בכל פרטי הנהגתו, ובעיקר, במטרתו להפוך את צאן מרעיתו לנאמן ומסור לה' אלקיו.

ה' ציוה על משה לסמוך את ידו על יהושע ולהכינו להיות מנהיג העדה. למעשה, משה רבינו, איש האלוקים, נהג ברוחב לב וסמך את שתי ידיו על יהושע בן נון, יורשו וממשיך מורשתו. באופן זה הוא העביר לו גם את חכמתו.

באמצעות סמיכה זו הועברה גם תורתו של משה ליהושע ממשיכו, וכפי שנאמר: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" (מסכת אבות א', א'). יהושע הוא החוליה הבאה בשלשלת מסירת התורה מדור לדור.

בחירת יהושע היתה על פי ה', אולם בחירה זו עוררה השתאות לא מועטת בקרב העם. דוקא יהושע בן נון משרת משה, האיש השקט והצנוע, הנחבא אל הכלים , הוא זה שנבחר.

בני דור המדבר תמהו על כך, כמובא בתלמוד: "פני משה פני חמה, פני יהושע כפני לבנה. זקנים שבדור אמרו: 'אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה'" (בבא בתרא ע"ה, א'). השמש היא מקור האור. משה רבנו היה איש האלקים, ונבחר לכך עוד בטרם נולד. פני יהושע כפני לבנה. לירח אין אור עצמי, שכן מקבל הוא את אורו מהשמש. ומסיבה זו הצטערו הזקנים שבאותו הדור: מדוע לא היינו גם אנו כיהושע? מדוע לא קלטנו באותה מידה כיהושע את אור החמה, את אורו של משה רבנו?

ואמנם, יהושע זכה יותר מכולם, שהרי בו נתקיים הכתוב: "נוצר תאנה, יאכל פריה" (משלי כ"ז, י"ח). יהושע סימל את ההתמדה, את הנחישות ואת הדבקות במטרה.

כאשר עלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, עזב יהושע בן נון את מחנה ישראל והתקרב אל ההר עד הגבול שהותר לו להתקרב. הוא נשאר שם, מצפה לירידתו של משה. במשך ארבעים יום הוא המתין שם. מטרתו היתה להיות הראשון שיראה את משה בירידתו מן ההר, כדי שיוכל ללוותו כברת דרך אל המחנה. כדי לשמוע ממנו את התורה שקיבל משה זה עתה במרום. כה גדול היה צמאונו של יהושע לדברי תורה.

היתה זו חתירה ללא ליאות, ללא קולות וברקים. בענווה ובצנעה הוא התקדם עד שהגיע אל הפסגה, שהיא המנהיגות על עם ישראל בדור שלאחר משה.