כדי ללמוד נהיגה נדרש האדם למורה. צורך זה אינו נובע מחוסר יכולתו של הנהג החדש ללמוד את רזי הנהיגה לבדו, אלא מן הצורך ללמוד לנהוג נכון. אם לא ילמד את מקצוע הנהיגה ממורה מוסמך, הניסיון שיצבור במהלך שנות הנהיגה שלו, ימסד את עקמומיות נהיגתו, עד שניסיון זה יהפוך לו לרועץ.

באותה מידה לפחות, כדי להתמחות באיזון הרוחני, האדם צריך רב. בלעדיו, גם אם שנים רבות יבלה בהיכל הקדושה, עלול לקרות שניסיונו הרוחני ימסד את עקמומיות ליבו. משום כך, היהדות משבחת את רצף העברת התורה ואת ההנהגות אותן מקבל התלמיד מרבו. במילים אחרות, אל תאמר לי כמה למדת, אלא אמור ממי למדת!

כאשר ציוה הקב"ה את משה להכות את היאור כדי להפוך אותו לדם, ביקש משה מאהרן אחיו להכותו. אמר משה: אין ראוי שיאור שהצילני, יוכה על ידי. והסכים עמו הבורא, כדברי חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שכופר בטובתו של מקום (של הקדוש ברוך הוא)".

גם כאשר הבורא מצווה את משה להכות את עפר ארץ מצרים ולהופכו לכינים, מבקש הוא מאהרן אחיו שיעשה זאת. אין ראוי שיכה את האדמה שכיסתה את המצרי אשר אותו הרג.

למרבה הפלא, כאשר מצווה הקב"ה את משה (במדבר כ"ה, י"ז): "צרור את המדינים והיכתם אותם", הוא מזדרז לקיים את ציווי ה'. והלא מדינים אלו הצילוהו, כאשר ברח מפרעה למדין. אף התורה ציוותה: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו". ואם המצרים הללו שציערונו, מצווים אנו שלא לתעבם, המדינים שהצילוהו, על אחת כמה וכמה. לכאורה, אין זריזותו של משה עולה בקנה אחד עם רגישותו הגבוהה למידת הכרת הטוב.

גם כאן ניתן להבחין בשימוש המושכל שעושה משה רבינו בהנהגותיו הרוחניות. כדי להבין זאת, עלינו להבחין תחילה בשינוי שעורך משה בציוויו של הקב"ה בהכאת מדין. 
בעוד הקב"ה רואה בנקמת מדין את נקמת בני ישראל (במדבר ל"א, ב'): "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", כשמשה מדבר אל העם הוא אומר (שם ג'): "החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". הקב"ה רואה במלחמה זו את נקמת ישראל, ואילו משה רואה בה את נקמת ה'.

אם את נקמתו שלו היה מצטווה משה לקחת ממדין יתכן שלא היה ממהר לבצעה, עקב הכרת הטובה כלפי מדין, אך מכיוון שנקמת ה' היא זו, יש לבצעה במהירות.

ללמדנו כי כאשר מדובר בעשיית צדק עבור אחרים, ראוי להזדרז ולא לשלב בפעולה זו חשבונות אישיים. בהפיכתו את נקמת ישראל לנקמת ה', מבקש משה ללמדנו את הסיבה להזדרזותו.