אמנם האומות הקדמוניות עברו ובטלו מן העולם, אבל קווי האופי שלהן נותרו קווי היסוד של קיבוצי בני האדם בעולמנו. הדבר מתבטא הן באווירת החיים הייחודית שמטפחת כל אומה, באורחות חייה, בעקרונותיה ובהליכותיה – והן באופיים של היחידים, המורכב מנטיות עתיקות של תכונות אנוש, שהשתקעו בנפש בימי הראשית של הויית האדם.

שלושת בני נח שם,  חם ויפת חילקו, כאמור, ביניהם את אופי הטבע האנושי:

שם – הוא אבי בעלי השאיפות הרוחניות למוסר ולערכים, לתוכן מרומם ולבניין עמוק של מהות פנימית.

יפת – הוא אבי הנוהים אחרי החיצוניות, אלו המבקשים להגיע להישגים, להתפארות, לנוחיות ולנעימות.

חם – הוא אבי הנטיות להשתקע בעבודת הבניין של יסודות צרכי העולם הזה והשגת טובתו הגשמית.

קיימים איפוא שלושה סוגי יצירה שהאדם מקדיש להם את חייו. כל אחד מהם מבליט כוח מיוחד מבין הכוחות שנטע הבורא באדם, ולמעשה כל אחד מהם צריך את חברו.

האחד הוא כוח האמונה  והבחירה – המשמש להצבת סולם ערכים נכון, שעל פיו יוצר האדם את תוכן חייו הרוחניים. עולם הערכים הפנימי של האדם ולהט האמונה שלו בערכים אלו, מתבטא בכל מעשיו. הוא מקיף את אישיותו, משתתף בהכרעותיה של הבחירה החופשית ובונה את עולמו הפנימי של האדם.

גם כוח החכמה משמש את הבחירה החפשית. הוא מברר את הערכים שעל פיהם היא מבקשת לייסד את החיים ותכליתם. גם החריצות ואהבת העמל שותפים למאמץ. הערכים הרוחניים מעניקים עושר פנימי עמוק, שהוא נחלתה הבלעדית של רשות היחיד הצפונה בליבו של אדם.

הכוח השני הוא הרצון לחיות חיים נעימים וחוש היופי – הנצרך לשם יצירת כלים המקילים על טירחת הקיום ולמען הדברים המוסיפים נעימות לחייו. ההשגים המעשיים של האדם, שבהם הא יכול להתפאר, הם פרי חכמתו ותבונתו, והם תולדותיו של כוח השכל הקיים באדם וכשרונותיו הטבעיים שהתברך בהם מלידה.

הכוח השלישי הוא תכונת החריצות והיגיעה – היא דרושה לאדם כדי לספק את יסודות הקיום הגשמי. הדברים שהאדם זקוק להם כדי לקיים את חייו נקנים על ידי יגיעת עבודה וחריצות גופנית. אהבת העבודה ושמחת הלב בעמל, נוגעים לכל תחום של חיי האדם, אבל בחלק הזה הם מתבלטים ביותר.

אלה הם שלושת סוגי היצירות שבני האדם חיים על פיהם. יש בכוחו של כל אחד מהם לכבוש את כל האדם ולהיחשב תכלית חייו ומטרתו היחידה. היתה יכולה להיווצר שותפות נכונה, טובה וישרה בין שלושת הכיוונים – כאשר כל אחד מעניק את הצד הנכון הקיים בו, ומצטרף לשאר החלקים במזיגה נכונה.

על חלקים אלו לתפוס את מקומם הנכון בין בעולמה של החברה ובין בעולמו של היחיד. האופן הנכון של שותפות זו הוא כאשר התוכן המרומם, כלומר, הערכים המוסריים הם שורש קיומו ופיסגת חייו של האדם. החלק שהוא מקצה לגשמיות מתועל כדי לקיים את חייו ורווחתם ולסייע לחלק הרוחני לתפקד במלואו.

השבר הגדול של האדם קרה כאשר הסדרים הללו מתערערים ויחסיהם הפנימיים משתנים. אז מתהפך הכל מטוב לרע. טובת העולם הזה נחשבת בעיניו כמהות חיים, והוא מגייס את כל כוחותיו במטרה להגיע להישגים שיוכל להתפאר בהם. באופן זה מתייצב בנין האדם בכיוון לא נכון. הדבר מתבטא גם בבניינה של החברה כולה.

השיעבוד לצרכי החיים עלול להתעצם עד כדי עוורון של עבדות; השאיפה להנאות – להתפשט עד כדי התבהמות; הגאווה – להגיע לשגעון גדלות, האמונה – לרדת לכדי בערות; והבחירה – להפוך לשרירות לב.

זו צורתו המעוותת של האדם שאליה פנה העולם אחרי המבול. בדרך כלל לא הורגשה בו שותפות אמת, אלא מאבקי כח שבהם כל אחד מכוחות אלו זומם לכבוש את העולם ולבטל את ההרמוניה שהיתה צריכה להיווצר.

בזמן הגאולה השלמה, שאנו מצפים לבואה, תהפוך הנטיה הרוחנית, זו הבאה מחלקו של שם בן נח, למובילה. היא תכתיב את מהלכיה על יתר התכונות שתהפוכנה לשוליות ותתגשמנה בעזרת עמי העולם, כפי שנאמר בנביא (ישעיה ס"א, ה') "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם". באותה שעה תבוא גאולה לנפש האדם, המשיג את עולמו האמיתי בחייו.