בפרשת נח מסופר על שנים מבניו של נח, שם ויפת, שחברו יחד ונעשו שותפים לדבר מצוה: "ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם, ופניהם אחורנית, וערוות אביהם לא ראו" (בראשית ט', כ"ג).
באותה שעה העניק נח לבניו ברכה:
"ברוך ה' אלקי שם, ...יפת אלקים ליפת, וישכון באהלי שם..." (שם כ"ז).
רש"י מסביר: "אף על פי ש'יפת אלקים ליפת' – [בכך] שבנה כורש, שהיה מבני יפת, [את] בית [המקדש ה]שני – [בכל זאת] לא שרתה בו שכינה".
שכרו של יפת היה, שבניו יהיו שותפים בהקמת בית המקדש, והדבר נתקיים על ידי כורש ואלכסנדר שהיו מצאצאי יפת. אלא שאין כוחו של יפת יפה דיו להשרות את השכינה בעולם, ואם היה בונה אותו שם לבדו, היתה שכינה שורה בו יותר.
הגמרא (מסכת יומא י', ע"א) מבררת את יחוסיהן של האומות: "הפרסיים, מניין לנו שמיפת הם באים? – שכתוב: 'ובני יפת גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס'". 'תירס' היא פרס, 'מדי' זו מקדוניא ו'יוון' – כמשמעו.
כורש הפרסי היה זה שציווה לבנות את הבית, ואלכסנדר המוקדוני – אף הוא היטיב ליהודים, וסייע להם במאבקם נגד הכותים שביקשו להחריב את בית המקדש. כך חבר יפת לשם.
ההתקרבות של בני יפת לבני ישראל התבטאה באופן חלקי גם בענייני אמונות ודעות, בכך שנוצרה קירבה רעיונית ביניהם לבין תורת ישראל, כדוגמת תרגום התורה ליוונית. מלבד זאת, נוצר גם משא ומתן בדברי חכמה בין חכמי ישראל לחכמי היוונים, כפי שהגמרא מספרת בכמה מקומות.
לאחר מכן התבטא הדבר בהתפשטותן של יסודות האמונה בין עמי העולם המערבי. מאידך גיסא, היו גם תקופות ארוכות וקשות של התנגדות עמוקה ושל שנאה מרה ועקובה מדם, בינינו לבינם.
יוון מופיעה כאחת מן המלכויות העקריות שקמו בעולם, כוחות בראשית הקדומים התלבשו בהן. באופן כללי, מלכות היא 'חרב פיפיות'. מצד אחד היא מגינה על היחיד ומבטיחה את שלומו, שהרי 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. מצד שני היא מעמידה בסכנה את חיי הכלל, כי הצירוף המסוכן של נחישות המנהיגים, עקשותם ולעתים שגעונותיהם, יחד עם העוצמה הנתונה בידם, הופך אותם לכלי הרס, היכול למחות באחת את עושרה, אושרה וגם את עצם קיומה של ארצם, ובדורנו אפילו את קיומה של האנושות כולה.
הכוחות הללו קמים נגד עם ישראל כאשר הוא נוטה מהתורה ומצוותיה. באותה שעה קמה אומה מבין אומות העולם, והיא נפרעת מישראל על עוונותיהם.
בכלל הכוחות הללו נמצא גם ה'חושך', המופיע בפסוק השני בתורה, ורומז לגלות יוון. בשעה שתרגמו את התורה ליוונית חשך העולם. עבורנו היה מעשה זה חושך מר. על ידי התרגום יצקו האומות את האמת לכלים שלהם, עוותו אותה, והמר לנו הדבר מאד. אבל לאומות העולם הוא היה אור נגוהות. על ידו הן זכו להשליך חלק גדול מאמונות ההבל שלהם בעבודה זרה ולהאיר את דרכם בכוח אמונת הייחוד, רוממות האדם ומשפטי הצדק שמלמדת התורה.