ירידת הדורות גברה, עד כדי השחתה המונית, כפי שנאמר (בראשית ו', ה'-י"ב): "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". גם אחרי אבדן דור אנוש, כשעלה האוקיינוס והציף שליש מן העולם (מכילתא יתרו כ', ג'), לא נרתע דור המבול והמשיך להתדרדר לשאול תחתית. וכך מסכמת התורה את מצבו העגום של האדם: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נחמתי כי עשיתים".

מתוך חשכת החטאים עולה קרן אור מנחמת ומעודדת, נולד אדם שממנו עתיד להבנות עולם חדש, אדם שיצמיח פדות וישע לאנושות, "ויקרא שמו נח לאמר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'". שמו נקרא נח לסמל את הבשורה שהוא נושא. הוא האיש אשר מצא חן בעיני ה'.

"איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח" (שם ו', ט'). מכח מעלותיו, שבהן בלט מעל כל בני דורו, נבחר להיות שומר הגרעין, אשר ממנו יצמח עולם חדש – העולם שלאחר המבול. שלוש מעלות של שבח הזכיר הכתוב בנח, האחת שהיה צדיק במעשיו, כלומר, לא איש חמס כבני דורו, שכתוב בהם: "ותמלא הארץ חמס". השניה שהיה "תמים" – שלם, ללא מידה מגונה, השלישית: "את האלוקים התהלך נח", הוא השיג וידע את מהלך השמש וכוחותיה העצומים ואת כוחות הכוכבים והמזלות, אך לא נטה את לבו, חלילה, לעבוד אותם, משום שידע בחכמתו שיש סיבה עליונה המסובבת את כולם ודבק רק בה.

אלו היו מידותיו של המיועד לבנות את תיבת ההצלה לדור הבא. זהירות מופלגת ברכוש הזולת עד כדי ויתור משלו, שלימות בכל המידות הטובות ואמונת תום בה'. שלושת המעלות הן שלבי עליה, הבאים זה אחר זה. אחר שהגיע למידת צדיק, עלה למידת תמים, וממידת תמים עלה למידת ההתהלכות לפני ה'. נח הצטיין בכל המידות עד הגיעו לפסגת המעלות שהיא מדרגת הנבואה.

הוא ממלא את רצון ה' ועושה את צוויו בשלימות ובדייקנות, כפי שמדגישה התורה (שם פסוק כ"ב): "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלוקים, כן עשה". המילים "ויעש" ו"כן עשה", מדגישות כי נח לא הפיל דבר מכל אשר ציוהו ה'. הוא עמד בעקשנות ללא חת מול המלעיגים והמתלוצצים. במשך מאה ועשרים שנה התרה הקב"ה בדור המבול שיעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לנח עשה לך תיבת עצי גופר. עמד נח ונטע ארזים, והיו אומרים לו: ארזים אלו למה? אמר להם: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו צוחקים עליו ומלעיגים על מעשיו. היה משקה את הארזים והם גדלים. והיו אומרים לו: מה אתה עושה, והיה מתרה בהם, כיון שלא עשו תשובה הביא עליהם ה' מבול (תנחומא נ"ח, ה').

הקב"ה בישר מראש לשני הצדיקים על כליה העומדת להתחולל. לנח נאמר (שם ו', י"ג): "קץ כל בשר לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ", ולאברהם נאמר (שם י"ח, י"ז): "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה עלי עשו כלה ואם לא אדעה". תגובותיהם היו שונות:

תגובת אברהם היתה: "ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע?" ובנח כתוב: "קץ כל בשר בא לפני... עשה לך תיבת עצי גופר", נח לא ביקש רחמים.

נח נתבע על שלא פעל להצלת בני דורו. נח מואשם בשתיקה ואדישות מול האסון העומד להתחולל, בניגוד לאברהם שניגש מיד לתפילה.

ביתר חריפות מוצגת עמדה זו בדברי הזוהר. כשנח יצא מן התיבה וראה את כל העולם חרב, התחיל לבכות ואמר: 'רבש"ע, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך'. השיבו הקב"ה: 'בזמן שאמרתי לך בלשון רכה: "כי אותך ראיתי", אמרתי לך זאת כדי שתבקש רחמים על העולם, ומכיון ששמעת שניצול אתה בתיבה, לא נכנס בלבך צער העולם, ועשית תיבה וניצלת. כעת שאבד העולם, פתחת פיך לומר לפני בקשות ותחנונים'.

התנהגותו של נח הצדיק, נבעה מתוך ענוה. נח לא ראה את עצמו ראוי להתפלל על אחרים, ואף חשב שהוא עצמו אינו ראוי להנצל. הוא סבר שהצלתו היא חסד חינם מאת הבורא.

היתה זו טעות, נח לא הבין שהקב"ה משבחו, כדי לחזקו ולעודדו שיעמוד בתפילה להצלת הדור. נח, חשב שהוא עצמו אינו ראוי להנצל, וכל שכן שאינו ראוי להתפלל על אחרים. גודל ענותנותו שלא בשעת הצורך, היא שהכניסה רפיון בלבו, והיא זו שמנעה ממנו לעמוד ולהתחנן על בני דורו שינצלו מן המבול. לכן נקרא המבול על שמו (ישעי' נ"ד, ט'): "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח". בכך מובעת האשמה על כך שהיה בכוחו להציל ולא עשה זאת.