הפעם הראשונה שבה מוזכר יצחק אבינו בתורה שלא בהקשר לאברהם אביו, היא בפרשת חיי שרה: "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בראשית כ"ד, ס"ב-ס"ג). יצחק היה עסוק באותה שעה בתפילה, הוא יצא "לשוח בשדה" עם אלוקיו.

כבר בעת העקדה הניח יצחק בהר המוריה, במקום העקדה, את היסוד למקום שאליו מכוונות כל תפילותינו לאורך הדורות. שם הונחה אבן הפינה לבית המקדש, מקור התפילות. יצחק אבינו נחשב לעמוד העבודה, היא התפילה, וכל עם ישראל לאורך הדורות ממשיך את תפילותיו ומכוון את לבו לאותו מקום קדוש.

השדה שאליו יצא יצחק עתה להתפלל בו, הוא הר המוריה, הוא מקום העקדה ומקומו של בית המקדש העתיד להיבנות. המקום שבו מתפללים וכן המקום שאליו פונים בתפילה משמשים כחלק חשוב מהתפילה עצמה והם מסייעים לקבלתה על ידי ה'. לכן, יצא יצחק למקום זה לשפוך שיח לפני ה', שומע תפילה.

בתפילה זו שבשדה, תיקן יצחק אבינו, כאמור, את תפילת מנחה לכל הדורות. היה זה "לפנות ערב". בכל התקופות, בשעה זו של היום, אחרי שעות ארוכות של עיסוק בעניני החומר, עלול האדם להרגיש רחוק מפנימיותו האמיתית ומנותק מעקרונותיו הרוחניים. זהו זמנה של תפילת המנחה הממלאת את מאגרי הנפש ברוחניות ומקרבת שוב את האדם אל בוראו.

יצחק אבינו תיקן עבורנו תפילה המסייעת לנו להישאר ממוקדים בעבודת ה' גם לאחר יום עמוס בפעילות חומרית. תפילה זו מקרבת אותנו אל ה', גם אם התרחקנו ממנו במשך היום. כל תפילות המנחה שנאמרו, ואלה שתאמרנה עד סוף כל הדורות, יונקות את כוחן ועצמתן מאותה תפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו בראשונה.

ראוי להתבונן בפרט נוסף המופיע בפסוק: יצחק הקדים לתפילה חשובה זו מעשה הדורש הסבר והבנה. יצחק אבינו הגיע אל הר המוריה לאחר שעבר דרך באר לחי רואי. מהי משמעותו של מקום נוסף זה? מהי הסיבה שיצחק אבינו מצא לנכון לעבור דרכו בטרם יתקן את תפילת מנחה בהר המוריה?

התשובה לשאלה זו נעוצה באושיות קיומן של שתי האומות: בני ישמעאל ובני ישראל, וכפי שנסביר:

אחד מיסודות התפילה הוא כי התפילה אינה תלויה באופן מוחלט בדרגתו הרוחנית של המתפלל. ה' צופה וקרוב אלינו בכל מצב רוחני שבו נהיה, ולכן יכולים אנו לפנות אליו בתפילה ולחוש בקרבתו גם אם התרחקנו ממנו. גם אדם שאינו קרוב לבורא בפנימיותו או במעשיו מסוגל לשאת תפילה שתתקבל במרום.

הגר, אמו של ישמעאל, היא מקורו של לימוד זה.

לפני שנולד ישמעאל ברחה הגר מביתו של אברהם אבינו. היא שהתה במדבר ושם נמצאה על ידי מלאך ה', שאמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". הוא גם מבשר לה: "הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון. ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה א-ל רואי, כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי (הגם כאן במדבר אתה צופה ומשגיח עלי?). על כן קרא לבאר, באר לחי ראי (באר של ה' החי והרואה אותי), הנה בין קדש ובין ברד" (בראשית ט"ז, י"א-י"ד).

הגר כינתה את הבאר בשם המעיד כי אפילו במדבר, במקום שמם לחלוטין מעבודת ה', הקב"ה צופה על ברואיו ודואג להם. הגר ראתה מלאכים רבים בבית אברהם אבינו, אך היא לא פיללה לראות מלאך במדבר. היא גם לא שיערה כי ה' ידאג לה בבורחה מבית אברהם.

הגר גילתה כי אהבת ה' לכל אדם עומדת בעינה בכל מצב, והיא נותרת איתנה גם כאשר האדם מתרחק ממנו. גילוי מרגש זה הביא אותה להרגשת קירבת ה', והיא הגיבה לאהבת ה' זו בתפילת הודיה. הגר מלמדת אותנו כי אפילו במצב אומלל כשלה, כפי שהיתה באותה שעה, ניתן לפנות אל ה' בתפילה. זהו הקשר הראשון של ישמעאל לתפילה. תפילותיו לאורך הדורות נובעות מכוח תפילת אמו.

קיים אצל ישמעאל קשר נוסף, הנובע מן העובדה שהוא הצאצא היחיד לאבות הקדושים, הנושא שם שכולו תפילה: ישמע א-ל.

ואמנם, עוצמת תפילתו של ישמעאל מגיעה ממקור מדהים:

בסוף פרשת "לך לך" כשמבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן אשר יהיה יורשו. אברהם אבינו מגיב בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות רבה לעתיד. ארבע מילים גורליות אלו הן: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח). אברהם ביקש מה' שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימי עולם, הוא ביקש קיום לישמעאל למרות הולדת יצחק ובחירתו על ידי ה'. בקשה זו של אברהם נתנה לישמעאל כח רוחני עצום לעתיד. כח זה בא לידי ביטוי בכח התפילה של בני ישמעאל לדורותיהם. ואמנם אומר הזוהר: 'ווי לנו מאותה שעה, שבה נסך אברהם כח רוחני זה בתפילת ישמעאל'. תפילת ישמעאל מקשה מאד על עם ישראל לאורך הדורות, ועל גורל קשה זה מבכה הזוהר הקדוש.

יותר משלושת אלפים שנה חלפו, ואנו עדיין משלמים את מחירה של אמירה זו. אנו עדיין מביטים בעיניים כלות בקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל. מדי שנה עולים מליוני מוסלמים מארצות רבות לעיר הקדושה שלהם. גם בעיצומה של מלאכת הבניה, חולצים הפועלים הערביים את נעליהם, וללא שמץ של בושה, הם כורעים ומתפללים. גם מנהיגיהם אינם מסיימים משפט בלי לומר: "בעזרת אללה".

נקודה כואבת נוספת היא בראותנו לנגד עינינו הכלות לגאולה, את הערבים היושבים במקום בית המקדש, במקום העקדה, במקור הקדוש של עמנו וסבורים שהוא ניתן להם לעולם.

אמנם, חלילה, אין מקום להשוואה בין תפילותיהם של בני ישמעאל לתפילותינו. אדרבא, גישתנו לתפילה עומדת בניגוד מוחלט לגישתם.

אנו מתייחסים אל התפילה כאל עבודה. כשם שעבד הבא לבקש דבר מאדוניו, מבקש זאת בזכות חסדי אדונו ולא בזכותו שלו, כך גם אנו ניגשים לפני מלך מלכי המלכים באימה, ביראה ובהכנעה ומבקשים מתנת חינם. איננו מבקשים מאומה בשכר מעשינו. רעיון זה בא לידי ביטוי בשם "ישראל". התפיסה היהודית היא כי "ישר א-ל" ישר ה' בכל מעשיו. בתפילתנו אנו מכירים בכך שאיננו זכאים לגמול, אלא מבקשים מתנת חינם.

זאת ועוד, שורש תפילות ישראל נעוץ בעקדת יצחק, בקרבן שעלה על המזבח במקום המקדש. נכונותו של יצחק למסור את נפשו, הורישה לכלל ישראל את כח מסירות הנפש, הוא הכח לוותר על הכל, ואפילו על החיים, למען קדושת שם ה'.

לכח זה יש פן נוסף, פן מעודד. ניתן למסור את הנפש גם בלי למות. בכל תפילה אמיתית שבה מבקש האדם מעומק ליבו את צרכיו מאת ה', קיימת בחינה של מסירות נפש. היהודי אומר לה' בתפילתו: "נפשי וחיי תלויים בחסדך! שמע נא את תפילתי", בכך הוא מוסר את נפשו לה' והוא מכיר בעובדה שחייו תלויים לחלוטין ברצון ה'! זוהי עבודת התפילה. תפילה אמיתית ומסירות נפש – חד הם.

בני ישמעאל אינם מכירים את מושג העבודה. שמם מעיד עליהם – "ישמע­­­ א-ל" – כוונתם בתפילה היא שה' ישמע אותם ותו לא. הם כביכול נותנים פקודות לה'. ישמעאל נמשל לילד גאה התובע מאביו מתנות, כאילו הן מגיעות לו על פי דין. הוא מרים את ראשו בגאווה, ודורש לקבל את כל אשר לבו חפץ.

תפילותיהם של בני ישמעאל אינן מסוג התפילות שאליהן מתאווה ה', אך יחד עם זאת עדיין יש בהן את כח התפילה, ולכן, ווי לנו מאותה שעה שבה אמר אברהם אבינו: "לו ישמעאל יחיה לפניך".

האם יש באפשרותנו לפעול כדי למתן או אפילו לבטל את להט התפילות של בני ישמעאל?

חכמינו מגלים לנו כי כח התפילה של בני ישמעאל משגשג רק כאשר תפילות עם ישראל הן רפות וחלשות. ישמעאל ממלא את החלל שמותירות אחריהן תפילותינו החסרות, ולכן, רק בשעה זו יש תוקף לתפילתו.

האר''י ז"ל כותב כי הגימטריה של המילה "הגר" היא מאתיים ושמונה, כגימטריה של המילה "יצחק". הגר רוצה להיות כיצחק, היא רוצה להיות עמוד העבודה. היא רוצה שכח התפילה יהיה שייך לה ולבניה, אך היא יכולה להגשים זאת רק כאשר מתרפה כח עמו של יצחק.

עתה נוכל להבין מדוע עבר יצחק בבאר לחי רואי בדרכו לתקן את תפילת המנחה בהר המוריה.

בהתגלותם להגר בבאר לחי רואי לימדו אותנו המלאכים, כאמור, כי ה' קרוב אל האדם גם כאשר האדם התרחק ממנו. מקום מיוחד זה משלים באופן טבעי את עבודתו של יצחק למצוא מקור להתעוררות לעת ערב, בזמנים הרחוקים מן הרוחניות, לאחר עמל של יום שלם בגשמיות. כשם שבמקום זה, הוא באר לחי רואי, אין בסיס לקדושה, ואף על פי כן נענה בו ה' למבקשיו, כך גם בזמנים חלשים, יענה ה' למי שיתפלל אליו מעומק לבו.

הגר עצמה הפכה את באר לחי רואי למקום המתאים לתפילה. היא לימדה את בנה את ערך המקום, והוא העבירו הלאה לזרעו אחריו. יצחק אינו יכול להרשות שיוותר מצב זה שישמעאל ישלוט במקום תפילה בעל עוצמה כה רבה. הוא אינו יכול להרשות לילדיו של ה"פרא אדם" לעמוד בדרגה כה גבוהה לבדם. ולכן, כאשר עושה יצחק את דרכו להר המוריה במטרה לתקן את תפילת מנחה, הוא עובר דרך באר לחי רואי. הוא מתחזק במסר שמלמד המקום. הוא לוקח את השראת השכינה במקום ומכוון אותה לתפילת מנחה אשר תאמר במקום העקדה. יצחק מפנים את המסר שלימדו המלאכים, והוא שהקב"ה דואג ליצוריו גם אם התרחקו ממנו. הוא מוסיף לכך את עבודת ה' האישית שלו – היא עבודת מסירות הנפש של ישראל.

"באר לחי רואי" שייכת מעתה לעם ישראל.

המלחמה המתנהלת בעולמנו בין ישראל לאויביהם, אינה אלא מסכה למלחמה רוחנית יסודית ועמוקה. בני ישמעאל מצאו כי בכח התפילה שבידם טמונה עוצמה המסוגלת לפעול רק במקום שבו מותיר עם ישראל חלל. הם גם יכולים לקבל חלקים מארץ ישראל רק כאשר עם ישראל אינו ראוי להם.

אם נתחזק בתפילה, נפחית ונצמצם את כוחו של ישמעאל. ביכולתנו למנוע את הטרור הערבי אם ניטול מבני ישמעאל את היסודות הרוחניים של כוחם. "מעשה אבות סימן לבנים". עלינו ללכת בעקבותיו של יצחק אבינו ולתבוע בחזרה לעצמנו את 'באר לחי רואי', ולהבנות ברוחניות בזכות התובנה היוצאת ממקום זה.