לאחר עקידת יצחק חוזרים אברהם ובנו לביתם כשהם שלמים בגופם ובנפשם. לאחר נסיונו העשירי מגיע אברהם אבינו אל פסגתו הרוחנית שאין למעלה הימנה עד שמעיד בו המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מתוך כך מבין אברהם כי תמו נסיונותיו.
עם בואו אל ביתו מגלה אברהם כי שרה רעייתו אינה בין החיים. הוא מתוודע לעובדה, כי סיבת מותה נגרמה בשל מידע חלקי שסיפק לה השטן, לפיו עקד בעלה את בנה יחידה ומתוך צערה נפטרה. ואברהם בוכה!!!
דווקא ברגע נעלה זה בו מגיעים בעלה ובנה אל שלימותם הרוחנית, דווקא עכשיו, היא איננה. במקום לעצום את עיניה מתוך שמחת אם ורעיה ולשמוח בשמחת יקיריה, מתה אשתו מצער ובשל טעות נוראה. נסיון נורא הוא זה.
נסיון מעין זה – דורשים חז"ל, היווה את הסיבה שגרמה לרבו של רבי מאיר - אלישע בן אבויה, לצאת לתרבות רעה. עד היה אלישע בן אבויה לאירוע טראגי בו ביקש אב מבנו לעלות לגג ולקיים מצות שילוח הקן. הבן שעלה לגג במצוות אביו, נפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה? – שאל אלישע בן אבויה, היכן טובתו?. והלא בשתי מצוות אלו – כיבוד הורים ושילוח הקן נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" וכי זוהי טובה? הלזאת יקרא אריכות ימים? ויצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה.
אף אברהם יכול היה לעשות פלילות עם קונו ולהרהר אחר מידותיו של בוראו. כיצד זה יתכן שיקיים האדם את מצות בוראו ויינזק ממנה? מדוע איפשר לשטן לרמות את שרה? כיצד זה ממשיך הבורא לנסותו גם לאחר שיודע כי ירא אלוקים הוא?. אך הוא אינו שואל - הוא שותק! שותק ובוכה.
בוכה אברהם על אשת נעוריו מתוך שאדם הוא ולב בשר לו ושותק אל מול בוראו. שתיקה זו של אבינו עצומה היא ומסר נורא הוד גנוז בה. שתיקתו צועקת מעומק ליבו ועולה אל למעלה מן הדעת. עומד הוא בפתח ביתו כשלמרגלותיו מיטת אשתו, סביבו מתקהלים שכניו הכנענים וזורים מלח על פצעי אמונתו. הם מצפים למוצא פיו אך הוא שותק. משתיקתו למדים אנו כי פעמים שהשתיקה נושאת בכנפיה עוצמה שאין בכח המילים לבטא. שתיקה כהודאה. בשתיקתו מודה אברהם בפני שכניו כי אין הוא מבין את בוראו ואף על פי כן מאמין הוא בו.
שתיקתו של אברהם אינה טבעית כלל וכלל. כשהודיעו הבורא על כוונתו להפוך את סדום לא שתק אברהם אלא עמד לפניו כשטרוניה בפיו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". ידע אברהם לשטוח טענותיו לפני בוראו אך כאן שתק. ללמדנו כי עת לדבר ועת להחשות. כאן לפני מעשה וכאן לאחריו.
לפני מספר שנים רואיינה בערוץ גלי צה"ל אשה ששכלה את שני בניה בשריפה שפרצה בסוכתם המשפחתית. "מה יש לך לומר?" – שאל המראיין. הוא ציפה שתתרעם, שתטיח דברים כלפי מעלה. "יש לי הרבה דברים לומר" - ענתה האם המיוסרת, "אך את מה שיש לי לומר לקב"ה אתה לא תבין".
שתיקה זו של אברהם אבינו אינה מעיקר הדין וחסידות יש בה. אך כוחה העצום נסך עוצמה בשתיקתם הארוכה של יהודים רבים עת עונו באכזריות ביד נוגסיהם השונים.
לאחר פטירתו של המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל אסף אותנו המשגיח רבי צבי הירש פלאי זצ"ל לשיחת מוסר וחיזוק. שיחה זו מיוחדת היתה והותירה עלי רושם עז ביותר. לכל אורכה לא דיבר המשגיח זצ"ל אף לא מילה אחת. במשך מחצית השעה ישב המשגיח בן השמונים ובכה כילד. ניגב את עיניו, רצה לפתוח בדברים ובכה שוב. ניגב ובכה. כשהבחין שהגיעה עת לתפילת ערבית, הרים את עיניו ושאל אותנו:"ילדים עם מי אני אתייעץ עכשיו?" ויצא מן החדר.
שיחה מוסרית זו עלתה בעשרות מונים על שיחות מוסר אחרות על אף שלא נאמרה בה מילה אחת. עצום כוחו של הדיבור אך עצום עוד יותר כח השתיקה. אם כדי לדעת לדבר צריך ללמוד כדי לשתוק על אחת כמה וכמה. מילה בסלע ושתיקה בתרי.