|
בית ספר לפרסום
בית ספר לפרסום
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
עשית ולא פרסמת – לא עשית! עשית ופרסמת – עשית! לא עשית ופרסמת – הצלחת!!! האדם המערבי מוערך כיום ב"מה שיש לו", ולא ב"מה שהוא", בפרסומו ולא בעשייתו. לדרך חשיבה זו יש השפעה מיידית וישירה על עולם הדיבור של האדם.
|
כוח הדיבור
כוח הדיבור אוגר בתוכו עוצמה אדירה. הוא מאפשר לבעליו להניע את המון העם לעבר מטרותיו לטוב ולרע. במהותו מהווה הדיבור כלי ביד המדבר, והוא הוענק לו על ידי הבורא כדי לבטא את מחשבותיו, תחושותיו, רגשותיו ורצונותיו. אולם, אם נפקיד בידי הדיבור את סיסמת בית הספר לפרסום, יהפוך הוא בו ברגע לכלי שרת בידי בעליו בדרך לתהילה. הוא לא יבטא את פנימיותו של המדבר, אלא את חפצם של מאזיניו. מכאן ועד לזילות הדיבור קצרה הדרך מאוד.
נביא דוגמא: כשנשאל ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר כיצד הוא מפר את הבטחותיו המפורשות לשותפותיו הקואליציוניות, השיב בטבעיות: "מה, כבר אסור להבטיח במדינה הזאת?" לשיטתו, כח הדיבור לא נועד לבטא את תכונותיו ואת מחשבותיו של האדם, אלא לשרתו בדרך להשגת מטרותיו.
המדבר הפרסומי מתאפיין ברוב דברים ובלהג, ואילו המדבר האמיתי – בשתיקה! הדברן אינו מכיר בקדושת הדיבור ובצורך להתאימו לאמת הפנימית. הוא ינסה בכל מחיר לצייר באוזנינו את דמותו ואת רעיונותיו באור חיובי, כדי שיתקבלו על דעתנו. זאת, למרות שהוא יודע כי אישיותו ודעותיו האמיתיות רחוקות מאוד מכך. למעשה, הוא אינו מעריך את המילים, שהוא משתמש בהן.
לעומתו המדבר האמיתי, ימעט במילים, יען כי הוא משתמש בהן כדי לבטא במדוייק את אישיותו ואת פנימיותו. הוא אינו חותר בדיבורו לריצוי הסביבה, אלא לאמת הפנימית. לגלות את דעתו כפי שהיא, ולא כדי לרצות את שומעיו. לכן, אדם החפץ לעבור ממחוזות הדיבור הפרסומי אל היכל הדיבור הפנימי, יידרש בראשית דרכו לשתוק, עד אשר: "גם אויל מחריש חכם יחשב" - על שם סופו.
הדיבור בשירות המשא ומתן
לאחר פטירתה של שרה אמנו מבקש אברהם אבינו לקוברה בחברון. הוא פונה אל בני חת ומבקש לקנות מהם חלקת קבר בכסף מלא. בני חת סרבו לקבל את תמורת חלקת הקבר ובצעד יוצא דופן הסכימו להעניקה לו חינם. התעקשותו של אברהם לשלם את תמורתה, הביאה אל שולחן המשא ומתן את עפרון החתי.
עפרון מסרב לקבל תשלום כלשהו בעבור חלקת הקבר: "לא אדני שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך" (בראשית כ"ג, י"א). אברהם אינו מתרשם מן המחווה ומתעקש לשלם. וראה זה פלא, עפרון "משתכנע".
"ויען עפרון את אברהם לאמר לו, אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור" (בראשית כ"ג, י"ד-ט"ו). מרוב להגו של עפרון, חש אברהם כי דברי הרהב שלו אינם מעידים על חשיבתו הפנימית והאמיתית. הוא הרגיש שהמעמד הציבורי "באוזני בני חת" ו"באוזני עם הארץ" הוא שהוביל ל"מחווה". מחוות הנעשות מתוך לחץ סביבתי – ידע אברהם שאינן אמיתיות וסופן להתבטל. מסיבה זו ניתן להבין את התעקשותו של אברהם לשלם תמורת קברה של שרה.
ואכן, בעוד בראשיתו של המשא ומתן, מוכן היה עפרון להעניק את הקרקע לאברהם בשם ה"חברות", בסופו תבע מחיר מופקע בעבורה.
"אומרים מעט ועושים הרבה"
חז"ל גילו לנו את מקורו של המהפך העפרוני: הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, כאברהם אבינו שאמר למלאכים: פת אתם סועדים עמי היום... ועשה להם שלושה שוורים ותשע סאין של סולת! ומנין שהרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מעפרון... שנתן הכל בדבריו, ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים".
כאשר הדיבור משמש ככלי ביטוי לאישיותו של האדם, הוא אינו מרבה להשתמש בו, כדי שלא ייכשל בדיבורו. הוא יעדיף לעשות במקום לדבר. אך כאשר הוא משמש ככלי לריצוי הסביבה, לא יפסיק לדבר עד שיגיע אל מטרתו – ריצוי הסביבה. ריצוי אשר אפשר שיגרום לאדם לפעול ולנהוג אף בניגוד למצפונו ולרצונותיו.
הפוליטיקה הדמוקרטית – אומנות הריצוי היא, וכל מהותה מסתכמת על נשיאת חן הנבחר בעיני בוחריו. אם יבחר הנבחר להשתמש בכוח הדיבור האמיתי, כדי להביע את פנימיותו ואת דעותיו האמיתיות, הוא מסתכן באיבוד מעמדו.
חז"ל מלמדים כי אף אם נראה שהמדבר האמיתי "מפסיד" בטווח הקצר, הפסדו אינו אלא בנקודות בלבד. בטווח הארוך הוא ינצח.
אברהם ועפרון משמשים כמודל לשני הפכים המשתמשים בכוח זהה - ה"מקיימים" מול ה"מבטיחים", העושים מול המדברים. מי משניהם הצליח? אברהם שעשה ולא פרסם - עשה והתפרסם, עפרון שלא עשה ופרסם - לא עשה ולא התפרסם.
|
|
|
|